ההפחדה, השנאה וחורבן הבית: הדרך שהפילה את השמאל

כדי להבין איך מגיעים מפגינים להט"בים לחסום כבישים במחאת זעם, בדיוק בשעה ההיסטורית שבה יו"ר כנסת גאה ראשון נושא את נאום הבכורה שלו בתפקיד - צריך להיזכר במטוטלת הרגשית שחווים השמאל ומחנה מתנגדי נתניהו בתקופה כל כך קצרה. מהאופוריה האדירה של "תם עידן נתניהו", לחרדה הקולקטיבית של "קץ עידן הדמוקרטיה". מ"סוף הסיוט" ל"סוף העולם" בפחות משנתיים. זה קשה מנשוא.

זה לקח הרבה זמן מהרגע שבו צייץ הפרשן הראשון "תם הטקס", כשפורסמו החשדות המקדמיים נגד נתניהו - ועד שהתגשמה הנבואה. הרבה הפגנות, הרבה גשרים, הרבה מוצאי שבתות. הרבה בחירות, הרבה חיבורים ומפצים, הרבה הפסדים. וכשזה קרה, לא היה קץ לאושר. חגיגות רחוב ספונטניות, קפיצות לבריכה ואפילו תערוכת רחוב, ספר זיכרונות ואלבומי הוקרה דיגיטליים לגיבורי המאבק. האושר בא בזעם.

מה שבא בקלות

וכמו שבא מהר - חלף מהר. זה היה קצר להכאיב. אני חושב שלא יהיה זה מופרז לתאר את אווירת הנכאים שאפפה את מחוזות השמאל בישראל למחרת 1 בנובמבר, כתסמין של תוגה קולקטיבית. דיכאון קהילתי. שמענו ועוד נשמע על ייאוש, על רילוקיישן, על ירידה מהארץ. במשך חודשיים שבהם נמתח המו"מ הקואליציוני הספיק השמאל להתעשת מההלם, לארגן את גייסותיו, לעצב סדר יום. אבל הנהגתו לא טרחה לייצר עבורו דבר מה הדומה לאופטימיות.

אלה לא דברים שנכתבים בהתרסה או בשמחה לאיד. אבל הרגע ההוא - שבו, בניגוד ליריבו, יאיר לפיד פינה את מקומו מבלי ללחוץ את ידו של נתניהו, ומבלי לתפוס את מקומו בכס יו"ר האופוזיציה ולהשתהות שם - ביטא משהו עמוק.

בפעם הקודמת, כשנתניהו נעמד ולחץ את ידו של נפתלי בנט, אסף את חפציו, התיישב בכורסת יו"ר האופוזיציה והשתהה שם - הוא העביר מסר ענק לתומכיו. תשומת הלב נדדה לצעקות ולהפרעות, והפרשנים צקצקו בלשונם והטיפו בטרחנות על "חוסר הממלכתיות" ו"לא היה כדבר הזה". אבל בעומק הדברים, נתניהו אותת לאומה שהוא מקבל את המצב החדש ואת מעמדו, ולתומכי הימין הוא הראה שהוא נשאר שם בשבילם. שהוא לא הולך לשום מקום. לא בורח. הוא הבטיח להיאבק, והמחיש זאת בעצם נוכחותו. יריביו במליאה ומתנגדיו בתקשורת התענגו על ההשפלה; אבל תומכיו שאבו עידוד והתמלאו אופטימיות.

וכל כמה שממשלת השינוי שידרה ביטחון בעצמה ובלכידותה; כל כמה שחבריה שיקפו (או זייפו) חברות ושותפות; כל כמה שראשיה היו עטופים באהדת התקשורת והממסד - תומכי הימין המובס ידעו שאי־שם, באופוזיציה המודרת והמושמצת, יש קבוצה מלוכדת של מנהיגים שלא מרשה לעצמה להרים ידיים ולנוח. זאת אומרת שבמובן העמוק, היתה להם נציגות פעילה בפאתי המרחב השלטוני.

את הדבר הזה - אין לשמאלנים ולמתנגדי נתניהו. לא מעשית ולא סמלית. ההנהגה שלהם הכזיבה - פעמיים. פעם כשנטעה בליבם את התחושה הכוזבת שניצחונם היה רגע של מפנה היסטורי בקנה מידה גלובלי, שמבטא שינוי טקטוני בתרבות הפוליטית של המדינה ומעביר את ישראל לפרק הבא באבולוציה הלאומית שלה. היא עודדה אותם להאמין שהברית הפוליטית החדשה מלוכדת סביב הסכמות פנימיות, ושהפרויקט הפוליטי המסעיר שלהם מבטא קונצנזוס לאומי נרחב ומפתיע - בזמן שבפועל התפרים החברתיים בין חברי הקואליציה היו גסים, והמתחים הפוליטיים לא עמדו בעומס היתר.

והיא אכזבה אותם, ההנהגה הזו, פעם נוספת, כשרטוריקת ההפחדה והאיומים שלה הייתה כל כך אינטנסיבית, כל כך קיצונית, כל כך בלתי מתפשרת - שלא נותר לנמעניה אלא לקרוס לתוך אפלה קדורנית של פסימיות מרה. קציר הזריעה המכוונת והשיטתית של הדמורליזציה.

באותה הקלות ייעלם

וכך הגענו עד הנה. מי שכל מלאכת שימור הנאמנות של תומכיו התבססה על הפחדה ממלחמת אחים, ושנאת חינם וחורבן בית; מי שכל הנעת הבוחרים שלו הושתתה על איום מפני הסוף, התהום, שיחת סיכום, קץ המפעל הציוני, סוף המדינה - לא יכול לצפות כעת מנמעניו לתגובה נפשית אחרת, זולת שקיעה לייאוש עמוק. איך יכולים מצביעי השמאל וגוש רק-לא-ביבי שלא להיקלע לתחושת אבדון - כשהמוטיבציה הדומיננטית להצבעתם הייתה "להציל" או "להינצל"?

הטרמינולוגיה השלטת בשיח השמאל בימים האחרונים היא מעולמות הכאוס. עידן החושך. הקריסה. החיסול. האנלוגיות ההיסטוריות איומות: רומניה של צ'אושסקו. גרמניה של היטלר. "מדינות אחרות עברו כיבוש, משטרים צבאיים וטוטליטריים, פירוק לגזרים, רצח עם - ושיקמו את עצמן כדמוקרטיות", הסבירה לעוקביה אשת רוח מובילה בשמאל. אבל היא לא משווה. היא רק קוראת לבוא להפגין. להפגין זה מעט מדי: אנחנו כבר מזמן בגיוס למרי אזרחי. וכל אחד יודע מול מי ומתי יוצאים למרי אזרחי. כי אם הוכרז "מרי", סימן שיש בכל זאת משהו בסגנון הכיבוש, הטוטליטריים, הפירוק לגזרים, רצח העם - הלא כן?

זה באמת ובתמים סימן לאובדן דרך. מצפן שאבד. כשל מהותי בבוחן המציאות. וזה קורה בהשראת הרטוריקה המדכאת שהנחילו למחנה הזה מנהיגיו, אלה שנעלמו אתמול משולחן האופוזיציה בלי ללחוץ יד והעבירו מסר ברור לתומכיהם: אנחנו בעצם לא פה. זה עליכם, לא עלינו. ואלה אכן הפעילים, והצייצנים, ומובילי הדעה והעיתונות שמובילים כעת את השמאל, מעוררים את השטח, מייצרים תוכנית פעולה. מרב מיכאלי יכולה להיעמד עם מגאפון בהפגנה מחוץ לכנסת - אבל היא מגיעה אליה כמונהגת, לא כמנהיגה. לפיד יכול לפרסם סרטון שלו נואם על גשר, אבל הוא מצטרף לסחף שיצרו אחרים. המנהיגים הפכו לטרמפיסטים. והטרמפ הוא לחמשוש, מגבעת רם לצפון תל אביב.