אני באמת לא אתפלא אם בעוד זמן־מה, נאמר שנה או שנתיים, או אולי אפילו עשור או שניים - אין על הדברים האלה התיישנות - מישהו יקום ויוביל תביעה ייצוגית נגד מנהיגי השמאל. חלקם נושאים באחריות לא מבוטלת למה שעל פניו עושה רושם של התמוטטות עצבים קולקטיבית. עם כמה מקורבנותיה של תסמונת הבעתה הדמוקרטית מתחשק לי לשחזר איזו סצנה קולנועית של הגשת מלחי הרחה למתעלפים. ב"צ'יינהטאון" נעזרו בסטירות לחי קצובות כדי לחלץ אישה מהיסטריה. חברים, יש לצידנו שכבה חברתית רחבה שלקתה בהלם קלפי. סינדרום 64.
מוריה קור התייחסה כאן בשבוע שעבר לאיומי הירידה מן הארץ, ולהכרזות "לא אשלח את ילדי לצבא של סמוטריץ' ובן גביר". אבל אלה היו תגובות תדהמה ראשוניות. אפשר היה לצפות שאנשים יתעשתו. בסך הכל השמש זרחה ביום רביעי לפני עשרה ימים, והשמיים לא נפלו מאז. אבל הטענה הרווחת היא שזו אפילה בצהריים.
הקץ רק נדחה בכמה ימים, אבל הוא בדרך. תושבע כנסת, ואז ממשלה. אחר כך נדבר. בינתיים, מדף העיתונות היומית מתמלא בחומרים נפלאים לדיסטופיה פוליטית, מהסוג שרשת HBO ונטפליקס אופות ממנו סדרות אפוקליפטיות על היום שאחרי מחר. ממהרים להדפיס פיסות של מחשבה חופשית כל עוד אפשר.
החורף בא
תוכלו למצוא שם קריאות נחרצות להיפרדות מהירה בין "ישראל" - המדינה החילונית, החופשית והליברלית - לבין "יהודה", מדינת ההלכה החשוכה שתהיה מולדת לכל תומכי העליונות היהודית. תוכלו למצוא שם קריאות לקציני הצבא להציל את המדינה מידיהם של הפשיסטים. תוכלו למצוא שם נבואות על מדינת עולם שלישי שתקרוס על יושביה תחת נטל התמיכה בחרדים, שהדמוגרפיה הארורה תהפוך אותם לרוב ואת ישראל לאפריקה.
תוכלו למצוא שם קריאה לסולידריות דחופה עם מבקשי מקלט וערבים שבעוד זמן קצר ייפלו קורבן ל"ציפורניהם של המופרעים שבגזענים". שום דבר לא יכול להתפתח לטובה; הכל מוביל רק לכיוון אחד. אל הקץ הבלתי נמנע. אל החורבן. אל האבדון.
מה הפלא שבמצב כזה משתררת תחושת דיכאון קולקטיבית. אווירה של אין תוחלת. אבד הטעם. תוגה היורדת על צוואר כערב שנופל כבד על יום עמל. החורף בא. באנגלית זה נשמע יותר טוב: ווינטר איז קאמינג. תשאלו את נד סטארק. בעצם, תשאלו את תום פרידמן מ"הניו יורק טיימס", שאחרי שיחות עם עמיתים מישראל קבע שישראל שהכרנו היתה ואיננה. איבדנו את כל אשר יקר היה. הפעם באמת בסוף נובמבר קר.
המנטליות הזו לא נוצרת יש מאין. פעם אהבו להצביע על נתניהו כסוכן הפחד הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. מהלך עלינו אימים עם איראן. מכניס מדינה שלמה לחרדה. בדיעבד, אנחנו מבינים שזה כסף קטן לעומת מה שראשי השמאל מעוללים לתומכיהם. זה לא רק פחד, זו שלילת התקווה. זה ביעור האופטימיות. זה חיסול החיוניות. בני גנץ הכין אותנו לשיחת סיכום למדינה. עכשיו חלקם, כמו יאיר לפיד או אביגדור ליברמן, ממלמלים פה ושם שהמלחמה לא אבודה, ושיש להם תפקיד היסטורי למלא גם מספסלי האופוזיציה, ולעולם לא נרים ידיים כי אין לנו ארץ אחרת, וכו', וכו'.
אבל ההתנהגות שלהם מאז הבחירות, כגוש מסוכסך ונרפה, מעבירה מסר אחר: כבר אין טעם. מה הפלא שיש ברחובות ובשווקים אנשים שמסתובבים בתחושה שהפעם העסק באמת גמור. אפשר להוסיף בית למקאמה האגדית של חיים חפר: "אמר אז כל שמאלן ונאנח, העסק שלנו... הלך".
שיחת הסיכום למדינה
וזו לא רק הפחדה וזריעת ייאוש. זה גם השיח המקטב. גם בזה נהוג להאשים את הימין, וגם כאן הימין התגלה כחובבן. משום שמנטליות מהסוג ששוטף את ישראל מאז הבחירות היא תוצר של פחד ותיעוב מהזולת. היא תוצר של הבניה שיטתית של בידול מהיריב. שאין חלקנו עימו בשום מצב. שיש אויבים שאיתם לא עושים שלום. גם לא אחדות. אלה סוגים של חומות ששיח הימין מעולם לא חשב להעמיד בין קבוצות חברתיות בישראל. אלה דרגות של ייאוש שהימין מעולם לא השרה על תומכיו. הנה חומר לא רע לשיחת הסיכום למדינה שבני גנץ הבטיח לכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו