יש גם סיפור חברתי מאחורי הבחירות האלה. הייתי אפילו אומר: מעמדי. סקר "ישראל היום"' שפורסם ערב הבחירות העמיד את יוקר המחיה כסוגיה שהטרידה יותר מכל את המצביעים. כמחצית מהמצביעים - 49% מהנשאלים - העידו כי זה הנושא שעומד בראש סדר העדיפויות שלהם. בסקר אחר, מתחילת אוקטובר, הודו 46% מהנשאלים שהם מוטרדים ממצבם הכלכלי. זה אומר שביטחון כלכלי הכתיב חלק ממערכת השיקולים של המצביעים בבחירות, כפי הנראה יותר מהסוגיה הביטחונית.
זה לכאורה נתון שאמור היה דווקא לפורר את גוש המחנה הלאומי, בטח על רקע משבר כלכלי. נקודת הפתיחה היא שמפלגות הגוש לא מייצגות סדר יום חברתי זהה. למפלגות החרדיות יכולה לכאורה להיות שפה משותפת דווקא עם מפלגות השמאל הסוציאל־דמוקרטיות, כמו העבודה ומרצ. הליכוד, והאגף הסמוטריצ'י ב"ציונות הדתית", אמורים להיות קרובים יותר בתפיסותיהם הכלכליות־ליברליות דווקא למפלגות מעמד הביניים, כמו המחנה הממלכתי או אפילו יש עתיד.
אבל הגוש נותר מאוחד, ומצביעיו היו גם הפעם מחויבים לריצה המשותפת, אולי אף יותר מהסיבוב הקודם. והסיבה היא שמעבר להשקפת עולם לאומית משותפת, מעבר להסכמות בסיסיות על סדר יום מדיני, מתקיימת במרחבי גוש המחנה הלאומי גם סולידריות חברתית מסוימת. מדובר על קבוצות חברתיות נבדלות - מזרחים, חרדים, חלקים בציונות הדתית - שחלקו יחד בעשורים האחרונים, תחת שלטון המחנה הלאומי, חוויה מעמדית מכוננת שאפשר להגדירה כאמנציפציה חברתית, תרבותית, ובעיקר פוליטית.
אצל המזרחים הדבר התבטא במוביליות חברתית־מעמדית, שבמסגרתה צמח והתבסס בישראל המעמד הבינוני המזרחי. אצל החרדים והמתנחלים, בעיקר בשני העשורים האחרונים, המגמה היא של כניסה גוברת לתוך הישראליות ותום עידן הנידוי. ממשלת השינוי נתפסה אצל כולם כמהלך כוחני, כמעט דכאני, שנועד לבלום את מגמת הצמיחה והשחרור שלהם - מהעלאת המיסוי על כלים חד־פעמיים ועד הרפורמה בתעריפי התחבורה הציבורית. הניכור של ליברמן לחרדים, של יש עתיד והמחנה הממלכתי לפריפריה המזרחית, ושל העבודה ומרצ למתנחלים שיקף לא רק ריחוק אידיאולוגי אלא גם אטימות חברתית. זה רק חיזק את הנטייה של גוש המחנה הלאומי להתלכד.
המונח "ממלכתיות", כוכב מערכת הבחירות האחרונה, מרכזי כאן. יש עתיד והמחנה הממלכתי לא הפסיקו להצביע על הגוש היריב כעיסת אדם חשוכה ומסוכנת, המאיימת על דימויה העצמי של ישראל היפה והטובה. ממלכתיות הפכה למעין תו תקן של "ישראלי תקני". כשאישים כמו יועז הנדל או בני גנץ מתיימרים להחזיק בפריבילגיה לקבוע מיהו ממלכתי ומי לא, ברור גם שמשטר הסימון הזה לא חף ממאפיינים מעמדיים. זו ממלכתיות מדירה.
אבל במודל שמציעים הכוחות החברתיים במחנה הלאומי יש לא רק התלכדות להגנה על אינטרס משותף אלא גם דגם של סולידריות חברתית שמבוססת על איזון בין המחויבות לכלכלה חופשית והסרת חסמים, מהסוג שמוביל הליכוד, לרגישות החברתית שמבטאת מפלגה כמו ש"ס. כך יוצא שדווקא ב"גוש השנאה" נמצאת כיום הנוסחה המועדפת לסולידריות הישראלית החדשה, ושדווקא אצל ה"אנטי־ממלכתיים" מתגבש דגם מוכח ורצוי של ממלכתיות משלבת, שמעדיף להכניס קבוצות חברתיות לתוך מעגל הישראליות כפי שהן על פני דחיקתן החוצה. נדמה לי שבמהותן העמוקה, הממלכתיות והסולידריות שמציע כיום המחנה הלאומי נאמנות הרבה יותר לאתוס המכונן שניסחו האבות והמייסדים של החברה בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו