96 שעות לפני פתיחת הקלפיות, ישראל מצויה במדרון חלקלק. מבלי שנרגיש בכך, "הרכבת הציונית" יורדת לנו מהפסים. תחילה הכשירו כאן שיתוף פעולה "נקודתי", "אד־הוק", עם ח"כים חובבי "שאהידים". משם גלשו להסתמכות על אותם ח"כים בשגרת ההצבעות בכנסת. אחר כך נשבעו, משני צידי המתרס הפוליטי, ש"רק יישענו עליהם מבחוץ".
בסופו של דבר, מצאנו עצמנו מול קואליציה שאחדים מחבריה מזדהים עם הפורעים בתוכנו מבית ועם הגרועים שבאויבינו מחוץ. זהו המדרון החלקלק. אנו עדיין לא בסופו.
כבר עכשיו, רגע לפני הבחירות, ו"דקה" בלבד אחרי שח"כ עאידה תומא־סלימאן ביכתה את מותם של מחבלי "גוב האריות", ברור לגמרי שמפלגותיהם של לפיד וגנץ בונות על תמיכה של חברי כנסת מאותה סביבה אידיאולוגית. הם מכנים זאת "הישענות", "מבחוץ", בעוד מנסור עבאס מחזיק זה מכבר בשתי "תעודות כשרות": האחת חתומה על ידי לפיד וגנץ כשותף קואליציוני מלא, והאחרת, בלתי פורמלית, של חלק ממחנה הימין, כ"תומך חיצוני" לממשלה עתידית.
אין כאן רגע דל, רק זיכרוננו דל, ואנו זקוקים לתזכורות במי ובמה מדובר. מנסור עבאס, אישית, ומועצת השורא שלו מהפלג הדרומי, משתיתים את התנהלותם הכאילו־מתונה על "הסכם חודייבה". הם שואבים לגיטימציה מההסכם ההיסטורי הזה, בן 1,400 השנה; הסכם שהפך שם נרדף לרמייה ולתכסיסנות לגיטימית, והוא קוד ההתנהלות הפוליטית העכשווית שלהם.איברהים חיג'אזי, ראש הלשכה המדינית של הפלג הדרומי, שרע"מ מייצגת אותו בכנסת, כבר הבהיר שישראל היא מדינה "נסיבתית", "חולפת". הח"כ המנוח סעיד אלחרומי הבטיח מול תמונות רוצחו של אבי הר־אבן ומבצעי הלינצ'ים בצפון, ש"עכו לא תעזוב את בניה בבתי הכלא של הכיבוש". ווליד טאהא, יו"ר ועדת הפנים (רע"מ), מגדיר את הציונות "פרויקט גזעני אכזרי" ואת הפלשתינים "בעלי הארץ הזאת".
הרכבת הציונית יורדת מהפסים
ומה עוד הספקנו לשכוח: שכחנו כיצד בימי "עלות השחר" הח"כים הערבים בחרו צד - את הצד של עזה, והזדהו עם האויב. "אנו המפלגה היחידה שתומכת מעשית בעם הפלשתיני", הבהיר אז מר אג'נדה אזרחית, מנסור עבאס. הוא התנצל שהשפעתו פחתה, מכיוון שמדובר בממשלת מעבר שאינה זקוקה לקואליציה כדי להתקיים. כאילו רצה לומר: "לא שאיני רוצה. פשוט איני יכול".
סעיד בדראן, יועצו של ח"כ טאהא, פיזר באותם ימים את הערפל: "אם היינו בממשלת קבע, לא היה מבצע בעזה כי היינו מונעים אותו".
וכשעוד היה "יכול", עבאס כופף את בנט בנגב ובסוגיית הר הבית, שעליה דיבר עם מלך ירדן עבדאללה. לפי חשיפה של זאב קם מאתמול - יאיר מעיין, ראש הרשות לפיתוח הבדואים בנגב, מגלה כיצד הביאה לכאורה התערבותו של מנסור עבאס במכרז קרקעות בנגב לצמצום הטבות לדיור עבור חיילים בדואים ברהט.
תומא־סלימאן אינה הראשונה שמזדהה בגלוי עם טרוריסטים משכם. קדם לה עמיתה אחמד טיבי. עוד "מתון", שמדברים בו כשותף עתידי של לפיד. גם טיבי, כבר בפברואר, הגדיר כ"שאהידים" חברי חוליית מחבלים שסוכלה בשכם, וכינה את חיסולם "הוצאה להורג ומעשה טרור ופשע".
וכל זאת על קצה המזלג בלבד, ממים עכורים רבים ששוטפים אותנו, ואין סוכֵר ואין בולם; מלבד ח"כ סמוטריץ', שנאלץ להתנצל אחרי שרענן את זכרוננו בעובדות.
שני הצדדים משלים את עצמם שניתן "לאלף" את הנמר הזה. והם טועים: נמר נשאר נמר. התלות בחתרנים ובמהללי "שאהידים" היא ממאירה. הקרונות של רע"מ ושל חד"ש־תע"ל, שכבר חוברו לרכבת הציונית, מורידים אותה מהפסים.
גם הרחוב הערבי מושפע. כל העת גדל נפחם ומספרם של מיצגי האַדְנוּת וההשתלטות הפראית מצד ערבים־ישראלים, רובם צעירים, על חלקים של הפרהסיה והמרחב הציבורי שלנו. השתלטות הפגנתית, בוטה, קולנית, פרועה, ובעיקר לעומתית ומתריסה, שגווניה הם במובהק לאומניים ודתיים. המיצג האחרון התרחש בשכונת הר חומה בירושלים.
ארבעה ימים לפני תום מערכת הבחירות המשמימה הזאת דרושה בדחיפות הסכמה על כללי משחק חדשים: כאלה שיעדיפו את היחד היהודי־ציוני - כן, כולל נתניהו! - על פני המחנאות המפלגתית, שהפכה עיוורת לכל מה שאינו ניצחון על היריב הפוליטי; עיוורת למדרון החלקלק ולתיאבון האנטי־ציוני של עבאס, טיבי וחבריהם, שרק גובר וכבר אוכל בנו בכל פה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו