מפלגת צלאח א-דין כשלה בהשגת מטרת העל - נתניהו עדיין עומד על רגליו הפוליטיות

ימים בודדים לבחירות, וקרב אחד הוכרע עוד בטרם הוטל פתק ראשון אל הקלפי. לאחר ארבעה סבבים שבהם הפנו מפלגות הקואליציה הנוכחית זרקור אל משפט נתניהו ועשו בו שימוש תעמולתי מרכזי, בסבב הנוכחי נעלמו כמעט כליל מהקמפיינים מילים כמו "הנאשם", קריאות קצובות של "שוחד, מרמה והפרת אמונים" וראיונות חוצבי להבות על המשפט המתנהל. גם בכלי התקשורת נראה שכמעט שכחו מהמשפט שפתח כל מהדורה במשך שנים. לפתע הוא לא מעניין ולא חשוב. המשפט המוזנח.

המשמעות ברורה. מאמצי מערכת אכיפת החוק הישראלית ומפלגת צלאח א־דין כשלו בהשגת מטרת העל. נתניהו עדיין עומד על רגליו הפוליטיות ונהנה מפופולריות יציבה, בזמן שאמון הציבור במערכת המשפטית־משטרתית, על כלל ענפיה, הולך ומידרדר מחודש לחודש, ממדד למדד.

העם למעשה הכריע, ולא רק בהקשר משפטו של נתניהו. מערכת המשפט ושלוחותיה הנאמנות ברשות המבצעת וברשות המחוקקת ביקשו לכוון את מדינת ישראל אל מקום אוניברסלי יותר, נאור יותר, קוסמופוליטי יותר, יפה בלורית ותואר, ואם זה אומר לוותר קצת על היהודי - אז למה לא. לבקשה הזו הרוב היהודי ענה ב"לא!" מהדהד. הרעיון של מדינת כל אזרחיה לא קוסם לרוב בעלי זכות הבחירה. הם מעדיפים בלי בלורית אך עם תפילין, פחות יפה תואר ויותר יפה מסורת, ובעיקר עם זהות יהודית ברורה ודומיננטית שמקבלת ביטוי במרחב הציבורי. להיות יהודי גם בצאתך.

השיבו את האיזון

לאמירה הזו יש, כמובן, נגזרת פוליטית. ציבור שמביע עמדה לא עושה זאת לצורכי שעשוע. הוא קורא לפעולה, ומצפה לפעולה שתחזיר את האיזון בין הרשויות, שתרסן את השתוללות הפרקליטות, המשטרה והייעוץ המשפטי נגד הריבון, ותבצר את הזהות היהודית של ישראל מול פקידים, פרקליטים ושופטים, שמבקשים להנדס ללא סמכות את פניה של המדינה היהודית.

אם יצליח הימין להשיג 61, יידרש נתניהו ואיתו חברי ממשלתו להתחיל בתהליך פיוס, שיאפשר את השבת האמון בין נציגי הימין בכנסת לבין מי ששלחו אותם לשם, וכך אולי ישוקם גם האמון במערכת. במחנה הימין יש כעס מוצדק על אי־המעש בתחום המשפטי הקריטי. הפעם לא יתקבלו תירוצים. מה שמונח על הכף כבד מדי, דרמטי מדי.

זו העת של הריבון, באמצעות הכנסת והממשלה, לתקן את הנזקים הרבים מספור של דמויות כמנדלבליט ושי ניצן, לרפא את הפצעים שיצרו המהפכה השיפוטית ותפיסת "הכל שפיט" של אהרן ברק, ולתבוע את עלבונם של אזרחים, שזמן רב מדי ראו כיצד נשללת מהם הזכות להשפיע על הנעשה בין הים לירדן, ואיבדו את הזכות לעצב ולשמור על המדינה על פי תפיסותיהם, בזמן שבמקומם ניכסו לעצמם את הכוח הזה קומץ משפטנים.

והדבר, כמובן, אפשרי. פוליטית, אנשי גוש הימין שסביב הליכוד מבהירים שהדבר בראש מעייניהם. הציונות הדתית שחררה תוכנית משפטית מקיפה, שגם אם ניתן לשפר כמה מסעיפיה, היא קריאת כיוון מצוינת לדרך שיש ללכת בה. משה גפני הצהיר השבוע כי אם לא יבוצעו השינויים הנדרשים, מפלגתו לא תשב בקואליציה. אלו לא דברים של מה בכך. גפני לא מרבה באיומים קואליציוניים עתידיים, ומסמן כי המאבק על שלילת האופציה למדינת כל אזרחיה הוא דגל מרכזי עבור מפלגתו ועבור הציבור שהיא מייצגת.

שיעור במשילות

מעבר לכך, חווה הימין בשנה האחרונה ממקומו באופוזיציה משילות אמיתית מהי. כיצד ממנים ומניעים מהלכים גם ללא אישור היועצים המשפטיים, כיצד מדלגים על הכנסת כשהיא מהווה משקולת על החלטות הממשלה, כיצד ממנים מקורבים, מעבירים תקציבים ומוציאים אל הפועל החלטות תוך התעלמות ממניעות משפטיות כאלה ואחרות.

עוד דבר שהוכח בשנה האחרונה הוא שהניצחון חשוב - אך מה שעושים ממנו חשוב אפילו יותר. האיום של העברת המפתחות למערכת הדמוקרטית לגורמים שרואים לעיתים אף במילה "יהודית" דבר מיושן שיש להעבירו מהעולם, כולל ביטול חוק השבות והחלפת ההמנון, ממשי ומוחשי. חוק האזרחות, הנכונות להתפשר בסוגיית איחוד משפחות ורדיפת כל סממן דתי לא היו אירועים אקראיים בשדה הפוליטי, אלא חלק ממדיניות.

השאלה הפוליטית שעל הפרק לא נוגעת רק למספר הקסם 61. בחירות בישראל תמיד גורליות, כמאמר הקלישאה. אך אחרי שנים שבהן המערכת הפוליטית סוחררה בשל מגלומניה ורודנות של גורמים משפטיים, להכרעה הקרובה יש משמעויות מרחיקות לכת על דמותה של ישראל ועל היכולת שלה לשמר את המסורת ואת הזהות היהודית שלה במרחב עוין, שלא מתרשם מערכים ליברליים ופרוגרסיביים. שאלת המדינה היהודית או מדינת כל אזרחיה היא לא תיאורטית. היא נוגעת בהחלטה לסכן את חיילי גולני, במדיניות ההגירה של ישראל, במינוי שופטים, בהגנה על גבולותינו ובערכי הליבה הבסיסיים ביותר של הציונות - וגם בסדר הדמוקרטי של הפרדת הרשויות ובהכרעה מי פה בעצם הריבון.

האזרחים כבר הכריעו בסוגיות האלה. אם אכן תושג הכרעה לכיוון ימין ביום שלישי הקרוב, אין לאיש רשות להתנער מדברו של הריבון ולהתעלם ממנו.