כשחוטבים ביביזם עפים שבבים - שבבי הדמוקרטיה

אולי ברוח ימי חשבון הנפש, לא יהיה זה בגדר ביטול זמן לפנות לכמה ידידים הגונים בשמאל, במרכז ובמרחב ההתנגדות לנתניהו, ולשאול: עוד כמה מכות קטנות בכנפיה המרוטות של הדמוקרטיה תסכימו לספוג בשם מאבקכם הנאצל להצלת הדמוקרטיה? עוד כמה זמן תצליחו להחזיק את הראש עם המבט הצידה?

נכון, האיום הכוחני והבוטה של רה"מ לפיד על ערוץ 14 הניב ריאקציה ביקורתית ראויה להערכה, בין היתר מכיוון "הארץ" ו"גלובס", ומצידן של דמויות בולטות בזרם הרל"ביסטי דוגמת אלדד יניב ודובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו. אך חשובות ונוקבות ככל שיהיו, אלה היו תגובות מקומיות שנמנעו מהתבוננות בהקשרו המלא של האירוע - ובכך תרמו לסימונו כנקודתי וחריג.

חלקלקים במדרון

אבל הוא לא חריג, ובמידה רבה אף פחות חמור ממהלכים קודמים שרשומים על שמה של ממשלת בנט־לפיד. אחד הבולטים שבהם התחולל כבר בראשית כהונתה: מועמדים למועצת הרשות השנייה, הגוף שנועד לפקח על השידורים המסחריים ברדיו ובטלוויזיה, שכבר עברו בהצלחה הליך ארוך של מיונים ואישורים והיו מוכנים להיכנס לתפקידם - הוזזו הצידה במהלך בזק בהובלתו של שר התקשורת, יועז הנדל. הם גם נאלצו ללמוד מאמצעי התקשורת שהשר מינה מועצה חדשה - שרוב חבריה קשורים בדרכים כאלה ואחרות למפלגת "תקווה חדשה", כפי שדיווח בינואר השנה אבי בר־אלי ב"דה מרקר". מפלגה שיש לה מועצה.

גם שר הביטחון, בני גנץ, לא חיכה זמן רב במיוחד לפני שמינה ממלאת מקום זמנית למפקד תחנת השידור הצבאית, גלי צה"ל - ובמשך זמן רב גם נמנע מקידום מינוי קבוע לתפקיד. זה קרה "ללא ועדת איתור, ללא שקיפות", כפי שתיאר דוד ורטהיים בוואלה! ברנז'ה, ובמעורבות של אבי בניהו. המפקדת הזמנית, מצידה, לא התמהמהה בטרם החליטה לערוך כמה שינויים ארוכי טווח, הבולט שבהם היה הדחתו של הפרשן יעקב ברדוגו (הכותב בעיתון זה) מתוכנית הערב - המואזנת ביותר בתחנה בעת ששידר בה. שר ביטחון שיש לו תחנה.

אגב, מינוי קבוע לתפקיד נעצר בהוראת היועמ"שית ויידחה לאחר הבחירות - כיוון שמדובר בממשלת מעבר - בעוד מינוי הרמטכ"ל קודם באישור היועמ"שית, אף שמדובר בממשלת מעבר. זה מצטרף לדפוסים נוספים של קבלת החלטות אסטרטגיות, כמו היציאה למבצע בעזה מבלי לבקש את הסכמת שרי הקבינט (באישור מיוחד של היועמ"שית), או ניהול המו"מ על הגבול הימי עם לבנון, שפרטיו מוסתרים מהציבור ולא יובאו לאישור הכנסת (באישור למפרע של היועמ"שית). בדיעבד, זה אף משעשע שבכירי מערכת הביטחון לשעבר ובהווה היו מוכנים עם ציוצי תמיכה נמלצים וברכות נלבבות על הסכם - עוד לפני שעיתונאים תודרכו על עיקריו החסויים. מי שהעז לפקפק, לרבות יו"ר האופוזיציה, תויג מייד כתואם־נסראללה. מערכת ביטחון שיש לה ממשלה.

אסור לשכוח באיזה אקלים צומחים כל המהלכים האלה - ורבים נוספים, כמו דיל השתיקה בתמורה למשרת קונסולית בסין שהוצע לח"כית הדעתנית־מדי ממרצ. זו ממשלה שמוביליה סולדים מפרוצדורות חשובות של דמוקרטיה פנים־מפלגתית, שמפלסות מסלולי צמיחה תחרותיים ושוויוניים יותר בפוליטיקה המקומית והארצית. במקום זאת, היו"רים מגדלים תחתם שכבת מנדרינים נטולי כוח אלקטורלי משלהם - ואלה מקודמים, מוצרחים בין מפלגות או מועפים הביתה - לפי שיקולי תועלת של היו"רים. וכשאין אלקטורט שטח שיאזן את סמכות היו"ר - אפשר לבצע פעלולים אידיאולוגיים מרהיבים. וזה בהנחה האופטימית שיש עוד משמעות למחויבות רעיונית כלשהי.

כי בעצם, אין יותר מנגנונים דמוקרטיים, וגם אין יותר תנועות אידיאולוגיות, ולמעשה כמעט אין מפלגות במובנן המסורתי. הכל הושטח ורודד לכדי קטלוג עונתי של רשימות־הזנק אופנתיות עם סלוגן קליט ותאריך תפוגה פריך, שאיש לא מתחייב שיישארו איתנו לעונה הבאה, והכל במעטפת משפטי זֶן עם מינון עודף של "ערכי", "ממלכתי" ו"מאחד". וכמובן - "יציבות".

פלא שאיש לא מתפלץ מהאירוניה כשראשי "המחנה הממלכתי" מגיעים עד למכון הישראלי לדמוקרטיה, כדי להשיק, בתקופת בחירות, (עוד) תוכנית לשינוי שיטת המשטר שלנו - כשהפעם על הכוונת הגבלה משמעותית של יכולת האופוזיציה להכריע את הקואליציה בכלים פרלמנטריים. הכנסת לא תפוזר אם לא יעבור חוק תקציב. יהיה נחוץ רוב של 70 ח"כים כדי להפיל ממשלה, ויוגדר פרק זמן מינימלי שבו הכנסת בכלל לא תוכל להתפזר אחרי בחירות. שר המשפטים, גדעון סער, כבר העביר הנחיה מצוות החקיקה במשרדו לגבש תזכיר חוק.  

אז מה היה לנו

פוליטיזציה בוטה של הרגולציה על התקשורת המסחרית, של תחנת שידור ציבורית ושל מוסד היועמ"ש. ריקון שיטתי של המסורות הדמוקרטיות בישראל מתהליכים ומרעיונות מהותיים, וקידום רפורמות משטריות לנטרול האופוזיציה הפרלמנטרית. זה מכניס אפילו את ההצקה השלטונית לערוץ 14 לפרופורציה. פעם מספיק היה לכתוב בעיתון שמירי רגב או אמיר אוחנה מתכננים עשירית ממה שממשלת השינוי מרשה לעצמה לעשות, כדי להוציא בבהלה את טובי בנותינו ובנינו אל הגשרים ואל הכיכרות עם סלוטייפ הפגנתי על הפה ודגל שחור על השכם.

למעשה, הם חוזרים בימים אלה אל הגשרים ואל הכיכרות כדי לוודא שאחרים לא יעוללו לדמוקרטיה את מה שנציגיהם מעוללים בפועל. איך מסבירים את זה? אולי כמו צפרדעים במים שמתחממים לאיטם, רבים לא ערים למהלכים האנטי־דמוקרטיים שהולכים ומצטברים בשמם. אחרים, כנראה, נאמנים לעיקרון המהפכני־לניניסטי הידוע, "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אז כשחוטבים ביביזם, עפים שבבים. שבבי הדמוקרטיה.