אבי, אליקים העצני: האבא והסבא שהקים שבט עם ציפ רעייתו, וחינך לאהבת העם, האדם והארץ

הוריי קראו לי נדב לכבוד "שורת המתנדבים", הארגון שקם לסייע לעולים במעברות והפך לחושף השחיתות הראשון במדינת ישראל הצעירה. נולדתי כמה חודשים אחרי פסק דינו של בית המשפט העליון, שטיהר את שם הארגון, לאחר שעמוס בן־גוריון - בנו של דוד בן־גוריון, שהיה באמצע שנות ה־50 סגן המפכ"ל ומפקד מחוז תל אביב - הגיש נגד אבי וחבריו תביעת דיבה. בן־גוריון הצעיר תבע בעקבות פרסום של ה"שורה", שחשף את מעורבותו שלו במעשי שחיתות חמורים. בתגובה, אביו - ראש הממשלה דאז - גייס את המשטרה, השב"כ ובית המשפט המחוזי בתל אביב, כדי לרסק את הצעירים שהעזו לומר את האמת. אלא שלקראת לידתי, לאחר מאבק משפטי ארוך שנים שטלטל את הציבור, בית המשפט העליון הכריע: הוא קבע שאנשי השורה דיברו אמת, ובכך הציב, לראשונה, תמרור אדום נגד השחיתות והעריצות השלטונית.

פרשת שורת המתנדבים קבעה תקדימים משפטיים חשובים, ועיצבה את פני הממשל והחברה. אמנם היא לא זכתה להירשם בדברי הימים שלנו בצורה הראויה, כי אבא שלי לא היה בצד הנכון של התקשורת והאקדמיה, אבל היא הפכה את ישראל למקום טוב יותר, לדמוקרטיה אמיתית. אבל זה לא רק שמי, נדב, שחייב אותי לשאוף ללכת בדרכו של אבי. אלה היו התבונה, המסירות והיושרה שראיתי בבית.

מסיוע לעולים - למלחמה בשחיתות

שורת המתנדבים הוקמה על ידי אבא ב־1953, כשהיה סטודנט למשפטים באוניברסיטה העברית, כדי לעזור לעולים החדשים במעברות. הוא וחבריו סחפו רבים אחריהם בדוגמה האישית שנתנו. אבי התגורר שנה שלמה במעברת תלפיות בירושלים, מלמד את העולים ועוזר להם. רק שתוך ההתחככות במערכות הממשל הם גילו את השחיתות, שקיננה כבר אז בחלונות הגבוהים.

כשהחלו להתריע בפני השחיתות המליצו להם מגבוה לא לשחק באש, אבל החבורה הצעירה לא נרתעה. הם חשפו, ללא מורא, את העובדות החמורות שגילו, שוב ושוב. התוצאה היתה קשה ומיידית - הם הפכו לאויבי המדינה, שנשלטה אז ללא מצרים על ידי מפא"י של בן־גוריון. כמעט כל העיתונות פנתה נגדם, והשב"כ והמשטרה איימו פיזית על חייהם ועל שלומם. כל זה לא הרתיע את אבא ולא גרם לו לזוז במילימטר מדרכו, למרות המחיר האישי הכבד ששילם.

חילונים, דתיים וערבים

אבא עלה מגרמניה בסוף 1938, ברגע האחרון - אחרי ליל הבדולח. הוא בא מבית דתי חובב השכלה, הוריד את הכיפה והתגייס להגנה, אבל סירב במפגיע לקחת חלק ברדיפת האחים ב"סזון". אחר כך נפצע קשות במלחמת השחרור ובילה שנה וחצי בבתי חולים, סוחב את הפציעה כל חייו, אבל מעולם לא עשה לעצמו הנחות. כפי שנרתם לסייע לעולים במעברות, כמו שהרים ראשון את דגל המלחמה בשחיתות, הוא התגייס להציל את ארץ ישראל. מייד אחרי הניצחון ב־67' הוא היה מודאג מהחמצת ההזדמנות הגדולה לחזור ליישב את שטחי יו"ש - שורש הקיום של העם היהודי.

ראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שקמה אז, באו בעיקר מחוגי מפא"י, אבל לא היה להם כוח מעשי. את הגייסות מצא אבא דווקא בציונות הדתית, שעברה אז מהפך דרמטי. הוא פגש רב צעיר בשם משה לוינגר, ורתם אותו לפרויקט השיבה לעיר האבות. כילד נכחתי בסדר הפסח הראשון במלון פארק שבחברון, שממנו צמחה, למעשה, תנועת ההתיישבות בכל יהודה ושומרון.

כנער, הייתי עד לתרומה הדרמטית של אבא לגיבוש ולעיצוב המהלך ההיסטורי של החזרה לארץ התנ"ך. את הסיפורים הבלתי נגמרים שמעתי גם השבוע, במהלך השבעה, ממי שהיו שותפים למהלכי פריצת הדרך, על אפן וחמתן של הממשלות. המאבקים האינסופיים על בניית כל גבעה ושכונה, על הזכות להתפלל במערת המכפלה, להתחתן, להכניס ספסלים. אפילו על הזכות להיקבר בבית העלמין העתיק של חברון, שבו נטמן אבא השבוע לצד אמי - ציפ (ציפורה). אבא דרבן, התווה את הכיוון, הפגין נחישות אין קץ. הוא יזם את הקמת מועצת יש"ע, הקים ארגונים חוץ־פרלמנטריים, חיבר פרסומים שניתחו את המציאות, חזה את האירועים, נטע רעיונות שהובילו לפעולה. את מידת ההערכה שלא לומר ההערצה בהתיישבות, יכולתי לחוש גם השבוע, בעת ניחום האבלים.

האדמו"ר החילוני של ההתיישבות

אף שלא שמר מצוות, אבי הנחיל לנו אהבה מיוחדת לתנ"ך. קראנו את פרשת השבוע בשבתות, כשאבא מקפיד שנבין ונקרא באופן מדויק. מספר הספרים הוא ינק את החיבור לעם ולארץ, ולא היתה לו כל בעיה להיאבק שכם אל שכם עם מי שהיו צעירים ממנו, דתיים ברובם. היעדר האגו של אבא והדבקות בעניין עצמו בלבד גרמו לכך שהמאבק המשותף - חילונים ודתיים - היה טבעי מאין כמוהו. גם בכך הוא הציב מודל ובשורה לארץ כולה.

ובה בעת, אבא בנה מערכות יחסים חמימות עם ערבים מחברון ומהסביבה. עוד לפני המעבר לקריית ארבע ב־1972 הוא למד ערבית, מקנה לעצמו בסיס שוויוני לשיח עם השכנים. מהר מאוד הוא אסף חברים ולקוחות ערבים, מקפיד להילחם בכל עוול, גם כזה שחוללו השלטונות לשכניו הערבים. כל העת הקפיד וחינך לשמור על יחס הוגן וידידותי כלפי כל מי שלא חותר נגדנו. הגישה הזו היתה חריגה במחנה הימין, אבל השפיעה על רבים. כרגיל, הוא גיבש עמדה עצמאית והוביל דרך.

הפוליטיקה והדרך

אבא כיהן בכנסת כחבר במפלגת התחיה במשך כשנתיים. הוא שנא כל רגע, בורח כדרכו מכבוד ומתארים, מתעב את הנכלוליות ואת הסכינאות במסדרונות הפוליטיים - אבל הוא היה פרלמנטר מצוין. בין היתר, הוא התנגד לחקיקת חוקי היסוד והזהיר שאלו יהרסו גם את בג"ץ, שאותו העריך כמוסד רב־חשיבות. הוא ראה למרחוק את מה שפספסו רבים מהח"כים בימין, שהצביעו בעד החקיקה.

היות שממשלת יצחק שמיר היתה תלויה בקול שלו, הצליח אבא לחלץ אישורים לפיתוח ההתיישבות שהיו תקועים בצינור, על אפו ועל חמתו של מנהיג הליכוד דאז. שמיר כינה אותו "נביא החורבן", בשל האזהרות הנבואיות שלו מפני מהלכים של ראשי הליכוד עצמם - אזהרות שהתממשו ברובן. אחר כך, עד לימיו האחרונים, יצא אבא בשצף נגד מעשים רבים של בנימין נתניהו, וביניהם המדינה הפלשתינית במסגרת תוכנית טראמפ.

השבוע, בעת האבל, נשאלתי אם הוא היה פסימי לגבי גורלה של ההרפתקה הציונית, והשבתי - ההפך הגמור. למרות התסריטים השחורים שידע לצייר בריאליות מושלמת, הוא היה אופטימי ללא תקנה: הוא האמין בעם היהודי, בצדקתו, במוסר שלו, היה בטוח שאם נפעל בעוצמה וביושר נגיע למחוז מבטחים. עם מות אבי כאילו הצטמצם העולם. הוא לא צריך להכיל עוד את מידות הענק שלו, שיחסרו לכולנו.