הכלה המשחררת: האמת מאחורי האובססיה שלנו למורן בן אסולין

האישיות הכי פופולרית השבוע, ללא הבדלי ימין, שמאל, ערבים ויהודים, היתה הכלה המפזזת. מורן בן אסולין (מעניין אם עד השבוע הבא נזכור את השם) גרמה לישראלי הממוצע ללחוץ יותר משלושה מיליון פעמים על מסכים שבהם רואים אותה חצי צועקת חצי רוקדת. טוב, וגם חצי עירומה.

האובססיה שלנו, הישראלים, אל המיצג החינמי, לא נובעת מהסלביות של עומר אדם ומאפסותו מול מעסיקה שדורשת את המגיע לה, וגם לא מחילופי התפקידים - אישה אגרסיבית מול גבר חסר אונים. הצוהר אל האירוע הראוותני מציף סוגיה מקומית שאין לה אח ורע בתרבויות אחרות: שפיכת כסף על אירועים משפחתיים.

חוסר הקורלציה בין יוקר המחיה המאמיר לבין אחוזי הגירושים הנוסקים לא שינה כלום בתרבות החתונות הישראליות, וזה נכון לגבי זוגות הנישאים בבני ברק, באום אל־פחם, בגוש עציון ובהרצליה פיתוח. בכל משפחה מוציאים על חתונות אחוז יחסי חסר פרופורציה ביחס להכנסות משק הבית. מאה אלף שקל שהיו מוציאים על חתונה לפני עשר שנים או אפילו לפני חמש שנים, אינם מאה אלף שקל שמוציאים כיום, האירועים כבר מזמן לא מכסים את עצמם, ובטח שלא מכניסים סכום שיכול לעזור עם דירה... ועדיין זוגות צעירים - לרוב כלות צעירות, במחילה - מתעקשים לבזבז את הסכום הזה על ערב חד־פעמי, ומי שבקיא יודע שמאה אלף שקל על חתונה זה מהסכומים הצנועים. כדי לחגוג נישואים אין צורך בכל המוצרים הנלווים שהפכו לחם חוק - מלצרים, תזמורת, עיצוב אולם, סט צלמים וכל מה שיש לכם בטבלת האקסל.

עמוק בפנים אתם יודעים שארוחת צהריים בפארק והסכם אצל רב או עו"ד יעשו את העבודה. אז למה להתאבד כלכלית? יכול להיות, ואת זה כבחורה אני אומרת, שדווקא גלי ההדף של הפרידות גורמים לניסיונות החומריים האלה לעגן את ברית הנישואים במשהו מוחשי. אולי קול פנימי אומר לזוגות צעירים שאם יהיה מהמם, ואם עומר אדם יופיע, ומלא אנשים יעלו תמונות באינסטגרם - זה יחזיק יותר מעמד. הרי איזה זוג יתגרש אחרי שקול פעמונים דפק אצלו הופעה בשביל שמונים אלף שקל? בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתרגשים פחות.

ומה עם בר מצווה?

אותו דבר. הילד בכיתה ו' והחברים התחילו עם האופנה המוזרה שלפיה "גיל מצוות" הוא השלב שבו פעם בשבוע כולם מתאספים כדי לאכול מזון בינוני ולהשתולל עם די.ג'יי שיש לו דיל עם האולם המומלץ, שעולה עשרות אלפי שקלים? תעשו חסד עם הילד ותסבירו לו מראש שאתם לא במשחק. בטח יש דרך ערכית לחגוג מצווה, ואם אתם לא בקטע של מצוות אז ממילא יש לכם פטור. קרן ההשתלמות שלכם תודה לכם עכשיו, והוא יודה לכם בחתונה שלו. כלומר ביום שאחרי, כשתהיה לו קורת גג ראויה והסתכלות מאוזנת על החיים.

איילת או מרב?

קשים זיווגים פוליטיים כקריעת ים סוף, ובכל זאת איילת שקד לא מתייאשת. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהדפוס שאפף את בנט ונדמה כי אימצה שקד: חולשה בליהוק. נפתלי בנט לא הצליח להעמיד שותפים מוצלחים לאורך כל שנותיו, זולת השותפה הנאמנה מדי, ונדמה שאיילת שקד ניחנה באותה בעיה אבל הפוך: הנטייה הנקבית לסמוך על גבר בשיקולי קריירה ופוליטיקה גברה על השכל הישר פעם אחר פעם, מה שהביא אותה להתרסקות אידיאולוגית.

היא היתה יותר מוכשרת ויותר מסורה מכל מי שבחרה, אך הלקח לא נלמד כשקרסה עם נפתלי בימין החדש, וכך זחלה על גחונה לזרועות הגווייה הפוליטית של המפד"ל בראשות הכיתה האלמונית יוסי ברודני. גם הסיסמה המאולתרת "הלב שלי ב--" לא מכבדת אותה כאישה. הבשורה אמורה להיות מוח עם שכל חריף, שצופה מראש בריתות שרק נראות טוב ועתידות להתפוצץ, כמו השותפות עם יועז. הרי שילוב עם אורית סטרוק או שמחה רוטמן היה יותר רציונלי.

על רקע זה אפשר להעריך עוד יותר את מרב מיכאלי, שהרוויחה ביושר את העלייה בסקרים. שבעה מנדטים צפו השבוע ב"ישראל היום" למפלגת העבודה. ברדיו פקפקו ושאלו איך תיתכן עלייה מהירה כזו, אבל כשרה"מ לוחץ על איחוד עם מרצ ללא סיבה אמיתית, ומיכאלי חוזרת פעם אחר פעם על כך שדבר לא השתנה זולת הלחצים המופעלים עליה, כי הדרך האידיאולוגית היא אותה דרך, מצביעי השמאל מתחזקים וחוזרים הביתה. כך מדברת מנהיגות.