בסופו של דבר צריך להתבונן על ארועי השבוע האחרון כטרגדיה. הכוונה לאָוּטוֹ דָה פֶה, אותו מצעד השפלה פומבי של הכופרים, שנאלצות לעבור עכשיו כמה דמויות במה שהיה פה פעם הימין המאוחד. כיום לא נותר אלא להסתכל בתוגה על מה שנשאר מיועז הנדל, צבי האוזר, איילת שקד, ובמידה מסוימת גם גדעון סער וזאב אלקין. שלא לדבר על בנט. תוגת הימין המאוחד.
מה שמשותף לכל הדמויות הללו הוא שהן נחשבו בעבר, ברמות כאלה ואחרות של ביטחון או תקווה, לשכבת ההנהגה הבאה של הימין הישראלי; מה שנהוג לכנות "קָדֶר", עתודה שמתוכה יכלו לצמוח לא רק המנהיגה או המנהיג הבא של המחנה הלאומי כולו - ומתוקף כך, בסבירות גבוהה, גם של המדינה - אלא גם הסביבה הרעיונית שתנסח את הפרוגרמה הימנית הבאה. זו שתבוא אחרי עידן נתניהו.
זה משעשע שטכנית - קליפת החזון הזה התממשה. אחד ממנהיגי הימין אכן כונן ממשלה ועמד בראשה, וכל השמות שהוזכרו מעלה פעלו במסגרת הקואליציה שהרכיב. אבל ברור שנפתלי בנט לא הגיע לראשות הממשלה כמנהיג המוסכם של הימין הישראלי, כפי שברור שחבריו בימינה, בתקווה חדשה או בישראל ביתנו - לא פעלו בקואליציה כשליחי המחנה הלאומי. למרות כיבוש לשכת רה"מ ותפקידי השרים, זו לא היתה ממשלה באוריינטציה ימנית.
כך הסתכמו מעללי הדור הבא של הנהגת הימין הישראלי בפיאסקו מהדהד שהותיר את הימין מפולג מאי־פעם, ושתוצאתו החותכת והסופית היא שיאיר לפיד מחייך בבלפור, בני גנץ מכתיב את סדר היום המדיני־ביטחוני ואהוד ברק עולץ באולפנים. טרגדיה.
"אבל ביבי" זה לא תירוץ
והנה הקבוצה הזו קמלה בטרם עת. הנדל והאוזר הופקרו לגורלם על ידי חבריהם בתקווה חדשה ונאלצו לקפל את ערכות הקפה, לאחר שהפנימו בדרך הכואבת את הפער בין הדימוי העצמי שלהם, לבין שווי השוק הריאלי של סחורתם. איילת שקד מחליפה מסרים ושותפים באופן קפריזי. זה כמעט מכאיב להקליד את זה, אבל קורה שבסקרים היא רואה מלמטה אפילו את הדר מוכתר. אני לא בטוח שהסיפור אצלה גמור, משום שיש פה ושם עוד גרעיני געגוע לאיילת שקד של פעם, זו שזכתה להערכה מופגנת מצד שכבת האינטליגנציה בימין, אולי יותר מכל פוליטיקאי ימני אחר. היו ימים שהשוו אותה שם לתאצ'ר. בשנה החולפת היא התפרקה סופית מכל נכסיה הסימבוליים.
סער ואלקין נשארים אמנם על הגלגל, אבל רק אחרי שפירקו בבושת פנים את מפלגתם החדשה. הם נקלטו במפלגה שאת הקו המדיני השמאלי־בעליל שלה קובעים וימשיכו לקבוע צמד הרמטכ"לים, בלי לספור אותם. תרומתם הסגולית נמדדת בהסכתם למלא משימות חבלה וסכסוך בעורף האויב הימני בשליחותו של קפטן גנץ. דפי השיחות של סער התפזרו אי שם על אם הדרך. טרגדיות.
חלק מהם מודים בדיעבד שנעשו "טעויות". אבל אלה אינן שגיאות תמימות על הדרך. זו היתה הוצאה לפועל של תוכנית שנרקמה בדעה צלולה. בחירה מודעת להיות מעורבים במהלך אסטרטגי לשלוח את הליכוד ואת מפלגות הגוש לאופוזיציה, ולכונן תחתם עילית פוליטית חדשה שבמסגרתה הם יוכלו לקבל סיכוי טוב יותר לטפס לצמרת. הרעיון המכונן, ברמה הפוליטית, היה להוציא מהמשחק את נתניהו, שנוכחותו חסמה מבחינתם את הסיכוי להתקדם. הביטויים שנשמעו מסביבתם היו "נתניהו תוקע הכל" ו"שישחרר כבר". איך אפשר לצמוח בצל שלו? לחלקם היתה בטן מלאה על נתניהו, שקירב, שלט, נטרל - ואז הרחיק, מידר, הגלה וחסם כל אופציה שלהם להשתלב באופן תחרותי הוגן בליכוד - מחוז חפצם הטבעי.
אפשר להבין לליבם, ואפשר גם לשאול מדוע נתניהו ראה בהם איום ולא יורשים פוטנציאליים שיש לטפח, ואולי הפך אותם בכך ליריביו. וזה אולי גדול. אלה בכל מקרה תירוצים ילדותיים. מנהיגים צומחים ומתחשלים בתוך סביבת קונפליקט מורכבת ובסבך של מערכת אילוצים. לכל דור הנהגה יש את אתגריו, מכשוליו וחסמיו - וחלק מטקס המעבר המנהיגותי הוא לצלוח אותם ולהיכנס לחדר הנכון בדלת הראשית. פירוש הדבר בברכת הממסד המפלגתי או לחלופין בתמיכת בסיס בוחרים עממי נרחב. רצוי, אגב, שניהם.
אבל הקבוצה הנועזת הזו החליטה להדיח את הראש ללא תמיכה תוך־גושית ובהישענות על בסיס הבוחרים של השמאל, ובכך להתפלח איכשהו לחדר הנכון - דרך החלון האחורי. לכן היא נחלה ניצחון פרוצדורלי - והיום היא מתבוססת בתבוסה מהותית. לכן גם לא מדובר ב"טעות", אלא פשוט בכישלון. מתברר שזה לא מוסרי ולא אפשרי לייצג את הימין בלי שמצביעיו שלחו אותך. טרגדיה תנ"כית.
דור הנסיכים הבא
הקבוצה הזו לא רק העניקה ניצחון מוראלי עצום למחנה הרק־לא־ביבי ולשמאל, אלא גם היתה סוכן משמעותי בסימונו של המחנה הלאומי, הציבור שבנה אותם, כצרה הארורה של האומה הישראלית. ההתמסרות המהירה לנרטיב "כוחות האופל" של לפיד והדבקות בתנועה פוליטית שעיצבה את עצמה בהתרסה מופגנת כנגטיב של הליכוד ושותפיו, קעקעו את דימויו של המחנה הלאומי כאגף פוליטי שיש לדכא ולרסן ככל האפשר. במקומו הם קוראים לייסד את מה שהנדל, כהנא ודומיהם מתיימרים לכנות "הימין הממלכתי", שבאופן סוריאליסטי מוותר מיוזמתו על כל יומרה להגמוניה שלטונית וחותר כיעד ל"אחדות" עם השמאל. מי בכלל ירצה לנהות אחרי מנהיגים שמתגאים בכך שהם מייצגים ציבור שמבחינתם לא ראוי להנהיג בלי פיקוח צמוד של קובעי הטעם מהשמאל?
לא תבונה ולא בשורה: זו תמצית עלייתו ונפילתו של דור ההנהגה הבא בימין. מתעבי הליכוד כבר הבינו שחבל לבזבז את כל הדמעות על לימור לבנת וציפי לבני; הנה התווספו למאגר נסיכים חדשים שנפלטו ממכונת הרעל. טרגדיה? אולי זו הברירה הטבעית באבולוציה הפוליטית של הימין. הלקחים נלמדו לדיראון. השטח פנוי להנהגה הבאה. גם הקֶשֶׁב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו