אל תבטלו את הכאב שלי: חוק הגיוס הוא שאלה של צדק, לא של פוליטיקה

וויכוח סביב חוק הגיוס הפך מזמן לשאלה פוליטית, קואליציונית ומפלגתית. אלא שעבור משפחות רבות בישראל, ובעיקר עבור משפחות של לוחמים ומשרתי מילואים, אין זו מחלוקת פוליטית רגילה; זו שאלה של צדק בסיסי, של אחריות לאומית ושל יכולתה של החברה הישראלית להמשיך ולשאת יחד את נטל קיומה.

אני פונה לחברי הקואליציה המתנגדים לחוק המוצע משום שהם מבינים שאין בו סיכוי אמיתי להביא לגיוס משמעותי של חרדים ושאר משתמטים: אל תיכנעו ללחצים. גם אם המשמעות היא משבר פוליטי ואף הפלת הממשלה.

כן, הממשלה הנוכחית יכולה עוד להספיק לעשות דברים טובים בחודשים הקרובים שנותרו עד הבחירות. וכן, ברור לכולנו שגם באופוזיציה יש מי שמדברים כיום גבוהה גבוהה על שוויון בנטל ועל צורכי הצבא, אך אם יידרשו לשלם לחרדים מחיר פוליטי כדי לשוב לשלטון - רבים מהם יהיו מוכנים להתפשר גם על עקרונות שהם מציגים כיום כקדושים. הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה בעבר שאין כמעט עמדה שלא ניתן לשנות בדרך לכיסא הממשלה.

אך דווקא משום כך, האחריות כעת מוטלת על חברי הכנסת שמבינים את חומרת המצב. אסור להסכים לחוק שינציח מציאות בלתי נסבלת, שבה ציבור שלם נושא שוב ושוב בנטל השירות הסדיר, המילואים, הפציעות והשכול, בעוד אחרים מקבלים בפועל פטור קבוע וכמעט מוחלט - רק בשל היותם שייכים למגזר כזה או אחר שיש לו כוח פוליטי ויכולת להמליך ולהפיל ממשלות.

המציאות החדשה והמטלטלת

המלחמה הארוכה יצרה בישראל מציאות חדשה ומטלטלת. ישנן נשים המגדלות לבדן ילדים בזמן שבעליהן מגויסים שוב ושוב למילואים, ישנן משפחות החיות חודשים ארוכים בחוסר ודאות מורט עצבים, ישנם הורים המלווים את ילדיהם לשדה הקרב פעם אחר פעם וישנן משפחות שכולות, שבכאבן הכבד שולחות ילדים נוספים לחזית כי פשוט אין מספיק אנשים. החברה הישראלית הוכיחה שהיא יכולה לשאת הרבה מאוד, אך היא לא תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן מול תחושת אי-צדק כה עמוקה.

הקושי הגדול הוא שכל ביקורת על המצב הזה, וכל קריאה ללכת עם נושא הגיוס עד הסוף, זוכה מיד להאשמות אוטומטיות: שנאת חרדים, כניעה לשמאל, חנופה לכלי תקשורת מסוימים או ניסיון למצוא חן בעיני מחנה כזה או אחר. במקום להתמודד עם הטענה עצמה, תוקפים את המניעים הנסתרים, כביכול, של מי שמשמיע אותה.

אבל אי אפשר לבטל כך את הכאב ואת המציאות. משפחות ששילמו מחיר אישי כבד במלחמה אינן זקוקות לתעודת יושר מאיש כדי לדבר על אחריות לאומית. אנשים כמוני, שיש להם בן שנפל, בן נוסף שנלחם בלבנון ובן נוסף שמשרת בעזה, אינם מדברים מתוך תיאוריה פוליטית - אלא מתוך החיים עצמם.

יש רגעים שבהם ממשלה נופלת, ויש רגעים שבהם חברה שלמה מתפוררת מבפנים. חוק שייתפס בעיני ציבור רחב כחוק השתמטות נוסף עלול להעמיק את הקרע הפנימי דווקא בתקופה שבה ישראל זקוקה יותר מכל ללכידות חברתית ולהובלה מנהיגותית.

חברי הכנסת צריכים להבין: הציבור יזכור מי תמך בחוק הזה ומי עצר אותו. לא מדובר רק בהישרדות פוליטית של הממשלה, אלא בשאלה איזו מדינה אנחנו מבקשים לבנות כאן ביום שאחרי המלחמה.