דני יתום יכול היה לעמוד מול הנחשול - אך התכופף בפני מיליציות העליהום

אפשר ללמוד הרבה מהמהירות שבה קרס ראש המוסד לשעבר, אלוף (מיל') דני יתום, מול הלחץ. "החלטתי לנתק את קשריי העסקיים עם נבו כהן ולפרק את החברה שבה אנו שותפים", צייץ בלקוניות. איך התקפלו גיבורים.

ליתום היתה עד השבוע שותפות עסקית בסוכנות לובינג ואסטרטגיה שאחד מראשיה, נבו כהן, קיבל על עצמו את ניהול הקמפיין של "עוצמה יהודית" בבחירות הקרובות. לכהן יש רקורד של פעילות מאחורי הקלעים בארץ וניהול קמפיינים בחו"ל. אפשר להבין אילו יתרונות יכול להביא לזירה הזו איש כמו דני יתום. אפשר גם לתהות לאילו צרכים מתועלים ההון החברתי והמקצועי ורשת הקשרים והמיומנויות של הלשעברים של מערכות הביטחון והביון הישראליות.

זו כמובן שאלה מוסרית ולאומית ממדרגה ראשונה - שתצטרך לחכות. כי כרגע, כמו שכתב השבוע רה"מ לשעבר אהוד ברק, בעצמו חבר בכיר במסדר המסודרים של מערכת הביטחון, יש "סכנה ברורה ומיידית", ותמונותיהם של נתניהו ובן גביר מתנוססות מעליה. והוא פירט על עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות" את צו הקריאה, ה־mot d'ordre מטעם ועדת ההיגוי של מועצת השינוי: סכנת ממשלת נתניהו־בן גביר.

הנדסת זעזועים

זה האקלים הפוליטי שבתוכו נולדה וגוועה פרשת דני יתום. יש כרגע מה שמכונה "פאניקה מוסרית" מבן גביר. פעם אלה היו ליברמן, בנט, שקד וסער שסומנו כסכנה ברורה ומיידית לדמותה הרוחנית של ישראל ולדופק הסדיר של הדמוקרטיה. גם אז זה היה כה מופרך, שהתגובה היתה פארודיה סרת־טעם על פרסומת לבושם בניחוח "פאשיזם", בכיכובה של איילת שקד.

אבל בן גביר הוא חומר גלם לפאניקה באוקטן הרבה יותר גבוה. אולי אפילו יותר מליברמן. קריית ארבע בימי אוסלו, תמונה של גולדשטיין, "נגיע גם לרבין". זה נוגע לזיכרונות טראומטיים שמרעידים לכל ישראלי את הבטן. "צאצאיו הרוחניים של יגאל עמיר", נאם כבר אז יאיר לפיד, כראש ממשלה חליפי.

אנחנו חיים במציאות שבה הטכנולוגיה הפסיכו־פוליטית מאפשרת לשלוט בערוצי הזעזוע כמו מקונסולה של מהנדס סאונד בהופעה של סטטיק, ולקבוע איזה מיקרופון יודגש ואיזה יעומעם. אפשר, למשל, להוריד דציבלים בתגובה לחשיפה עוכרת השלווה של ירון אברהם בחדשות 12, של תוכנית צינית להקפיא שנרקמה בלשכת לפיד: לבקר במקומות שראש ממשלה לא ביקר בהם שנים, ולנצל לצורך תעמולה מוקדי חולשה או מצוקה חברתית, כמו מוסדות לבריאות הנפש (ולא לשכוח "לבחור במשורה" גם מטופל פוטוגני), ואז גם למחוא כפיים בהיתממות כשלפיד מבקר במרכז של הקהילה הגאה ("לראשונה!"), או מזריק את יעל שרר לבורסת השמות. מנגד, אפשר לעשות תצוגת תכלית של הלם וזעזוע בתגובה לציוץ אירוני של גלית דיסטל־אטבריאן, שפשוט שיקפה בחדות את האופן שבו "לשים" קבוצות מוחלשות לעיסה של הזדמנויות צילום. "לרדוף אחרי יתומים חסרי בית ותשושי נפש מהקהילה הלהט"בית בשביל פוטו־אופ". במקרה הזה ממש התעקשו להבין את ההפך, ולהיעלב בטוויטר מזה שלהט"ב ותשושי נפש מוזכרים באותו משפט.

זה בדיוק המכניזם התפעולי בפרשת דני יתום. "היית פאקינג חבר של רבין", הטיח בו בכעס ניכר ניר גונטז' ב"הארץ", ופקד: "אתה יכול ברגע אחד לסגור את השותפות". לא רק חבר של רבין, אגב, גם חבר כנסת במשך כחמש שנים מטעם מפלגת העבודה, שאפילו התמודד על ראשותה. אז אפשר להגביר את ערוץ הזעזוע מכך שדני יתום, לשעבר חבר עבודה וחבר של רבין, יהיה קשור בשותפות עם יועץ אסטרטגי שנשכר לניהול קמפיין של בן גביר - ובזמן הזה להשאיר על "השתק" את הערוץ שבו ח"כית מכהנת במפלגת העבודה היתה בעברה יועצת תקשורת של בל"ד. כי אין סימטריה בין חנין זועבי לבין בן גביר. או כי צריך להפריד בין פרנסה לבין מצפון פוליטי. כאן התירוצים נשפכים בשפע. אבל במקרה של בן גביר - נו, שמעתם מה הורתה ועדת ההיגוי בראשות ברק.

שורה תחתונה, הקמפיין קיבל עכשיו בוסט לא נורמלי: כשדני יתום מפרק שותפות עסקית רק בגלל מעורבות של אחד משותפיו בניהול קמפיין של בן גביר - כל ישראלי יבין את חומרת האיום.  

רוח הנסיגות

זה, ברשותכם, סיבוב דלוח על חשבון הדמוקרטיה. קווים אתיים, פוליטיים ועסקיים מסמנים לפני מיסוד שותפות, וקובעים מראש מה כן ומה לא - בארץ ובעולם. עכשיו הוא נזכר שיש קוד אתי; כלומר, יאיר לפיד ואהוד ברק סימנו בתנועת יד שצריך להתיישר.

אבל דני יתום היה יכול להעביר שיעור ענק לחברה הישראלית ולפוליטיקה שלה. קודם כל - שיעור על יכולת עמידה בפני לחץ קבוצתי (היית פאקינג ראש המוסד, לא?), ובעיקר שיעור בדמוקרטיה. כי לפני העדפות וטעמים ותכתיבי קמפיין ו"סכנה לדמוקרטיה", יש בישראל, כמדומני, חופש ביטוי, חופש עיסוק וחופש לבחור ולהיבחר. גם זו דמוקרטיה. וכל עוד בן גביר לא נפסל והוא מועמד כשר - צריכה להישמר הזכות האלמנטרית לספק לו שירותים מבלי להיצלב, בדיוק כפי שמותר לדברר את בל"ד.

יתום יכול היה לעמוד מול הנחשול ולומר ברוח וולטר: "חברים, כאיש פוליטי אני מסוגל להבין את הסלידה שלכם מבן גביר. כדמוקרט, איהרג (מטאפורית) על זכותו של שותפי העסקי להתבטא ולהתפרנס בחופשיות, כל עוד זה חוקי". במקום זאת, הוא התכופף בפני מיליציות העליהום בפיקודו של אהוד ברק, שהעמידו אותו במבחן נאמנות. תוכיח שאתה אחד מהחבר'ה. אפשר לזהות כאן ניחוח דק של נסיגה חפוזה ונטישת שותפים נוכח לחץ פסיכולוגי. טוב, זו מורשת השמאל הממסדי בישראל. זה, לדאבון הלב, גם האתוס של בכירי מערכת הביטחון שלנו. וזה גם בפירוש החותם הפרסונלי של אחד, אהוד ברק.