יש מחיר לאיחודים: הכל עדיין פתוח במפת המפלגות

כל כמה שראוי לדבר על עלבון בהקשר של מפלגות, במפלגה החרדית־אשכנזית יהדות התורה היתה השבוע סיבה להיעלב עד עמקי הנפש. בין אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית - שתי המפלגות המרכיבות את יהדות התורה - מתנהל בימים האחרונים קרב יצרי, שכנהוג בפוליטיקה כולל מאבק על משאבים, איומים בפיצול ובריצה נפרדת ותדרוכים טקטיים. כל מה שמרכיב קרב פוליטי טוב, כזה שאמור לעורר ענין ולייצר כותרות.

אך בעוד במשברים מקבילים, כמו זה שהתחולל בין איתמר בן גביר לבין בצלאל סמוטריץ', או במלחמות הפנימיות המביכות במפלגת ימינה המתפוררת, כל שיהוק דווח, נידון, נלעס ופורשן לעייפה וכל מילה נופחה לממדי סקנדל - בגזרה החרדית נצפית התעניינות מוגבלת. ההנחה היא שהמשבר, אם יש כזה, יחלוף מאליו. 

מדברים על היום שאחרי

היחס הציבורי והתקשורתי למפלגות ולפוליטיקאים החרדים הוא כאל אקסיומה. באולפנים ובמסדרונות הקמפיינים מקובלת הנחת היסוד כי החרדים על פלגיהם וסיעותיהם ירוצו יחד, ויביאו בין שבעה לשמונה מנדטים. זה כמעט חוק פיזיקלי, שאין כל טעם שאיש יטרח להטיל בו ספק. המריבות הפנים־חרדיות והאפשרות לפיצול הן לכאורה כמו שביתת מורים ביום הראשון בחודש ספטמבר: מעין מסורת ישראלית. ומי מיומן בשמירת מסורות כמו אחינו החרדים?

גם בסבב הנוכחי, יהיה זה יותר מסביר להניח כי האקסיומה תוכח כתקפה ומדויקת, ורשימת יהדות התורה תרוץ בתצורתה המאוחדת. יש אמנם מחלוקות אידיאולוגיות ועקרוניות כאלה ואחרות, אבל בשלב זה מגשר מעליהן חשש משותף ביהדות התורה מזליגה אפשרית לכיוון רשימתם של בן גביר וסמוטריץ', ומהאפשרות האפוקליפטית שבריצה נפרדת, אחת המפלגות לא תחצה את אחוז החסימה. בפלג החסידי זוכרים היטב את תוצאות הבחירות לעיריית ירושלים, שם זכו לשלושה מושבים, בעוד הליטאים רשמו הישג נאה של שישה. את המשמעות של כישלון דומה בבחירות הארציות כולם מבינים היטב.

ובכל זאת, יש משבר, וגם אם ייפתר בריצה משותפת, הזרמים הפוליטיים התת־קרקעיים שמניעים אותו הם משמעותיים. נקודת המחלוקת הראשונה ביהדות התורה נוגעת לחלוקת משאבים, ולרצונה של חסידות בעלזא להשתלב בצורה משמעותית יותר בזרמי החינוך החרדיים. מדובר בוויכוח על חינוך, אך תחת המעטה האידיאולוגי מסתתרת, כמובן, גם שאלת המיקומים ברשימה לכנסת, וגם זה נראה כרגע כמו סוגיה פתירה.

האדן השני שעליו מונח הקרע ביהדות התורה נוגע לשאלת היום שאחרי נתניהו. בניגוד לאחות החרדית ש"ס, שמצביעיה תומכים בנתניהו ללא פשרות, ושמתמיכה זו נגזרות החלטותיהם ופעולותיהם של דרעי ויתר נבחרי המפלגה - ביהדות התורה מרגישים שיש יותר גמישות. המנהיגים הרוחניים והנציגים הנבחרים יודעים היטב שדעת הקהל נוטה ימינה, ושהמצביעים החרדים אימצו עמדות וזהות הקרובות למחנה הלאומי, אך התחושה היא שיש שם מעט יותר חופש יצירתי להיערך ליום שבו נתניהו יירד מהבמה.

חלקים ביהדות התורה מושכים לכיוון פרגמטי: להשאיר את כל האופציות על השולחן. לשיטתם, כל תוצאה של מתחת ל־61 מנדטים לגוש בראשותו תאלץ את נתניהו לפרוש. יש במפלגה גם מי שלא בדיוק יזילו דמעה אם כך יסתדרו הכוכבים ביום הראשון של נובמבר.

בהתאם לזאת מתקיים ערוץ קשר עם גנץ, והמסרים כלפי נתניהו חמימים פחות מאלו היוצאים מכיוון ש"ס. בפלג הפרו־נתניהו מתעקשים שעל המפלגה ללכת עם הגוש באש ומים, ומשוכנעים שפיצול יפגע באופן מיידי במועמדות נתניהו בשל סוגיית הסכמי העודפים. גם מחלוקת זו נראית פתירה. אבל ברקע הדברים מקנן חשש מסוים, שמרוב הנחות יסוד, והשלווה הקיצית שבה מתנהלים השחקנים סביב משבר יהדות התורה - עוד עשויות להתנפץ כמה אקסיומות ויתגשמו אי אלו חלומות בלהה.

מי מכין את הקשית

גם בצד שמאל מתנהלים הדברים בצל היפותזות ודיבורים לאחודים ופיצולים. הגדול בהם הוא איחוד מרצ־העבודה. לפיד מפעיל את כל כובד משקלו ואנשיו כדי שאיחוד כזה ייצא אל הפועל. ראש הממשלה לא מוטרד כל כך ממצבן של מיכאלי וגלאון - הוא פשוט חושק בקולותיהן. ריצה נפרדת של שתי המפלגות, פירושה שהפניית קשית לעבר מרצ והעבודה עשויה להוציא את אחת מהן מהכנסת הבאה, ואילו ריצה משותפת תהפוך את משתה הקולות מהן לנוח יותר ומסוכן פחות.

בתוככי מרצ אין שביעות רצון מהלחץ הלפידי, אך מרצ היא כרגע מפלגת לוויין של יש עתיד, וכמה מקברניטיה מודעים לכך. היא פתוחה, אפוא, לחיזוריו של ראש ממשלת המעבר. בלשכת מיכאלי, לעומת זאת, מבטאים גם בפומבי וגם בפרוזדורים הפנימיים הרבה פחות נחת. יש במפלגת העבודה לא מעט שמשוכנעים שמודעות שפורסמו השבוע בעיתונות בקריאה למיכאלי וגלאון להתאחד, הן בין היתר פרי בחישתו של לפיד. בשתי מפלגות השמאל מתכוונים גם לדרוש מלפיד לתרום את חלקו למאמץ הגושי - ולספק תמורת איחוד שני מקומות ברשימתו, מקום אחד לכל מפלגה.

גם משמאל לשמאל של מרצ והעבודה, כלומר ברשימה המשותפת, מתכתשים לקראת סגירת הרשימות לכנסת. בל"ד מאיימת בפרישה, מטעמים אידיאולוגיים:

במפלגתו של סאמי אבו שחאדה מסרבים לשתף פעולה בצורה כלשהי כדי להמליך את לפיד, או כל מועמד ציוני אחר. בפועל, גם כאן האידיאולוגיה עשויה לפנות את מקומה לכיסאולוגיה, ועימות על מקומות ברשימה משפיע על ההתנהלות המשותפת לא פחות מהגות וחזון.

מעל לכל אלו, עדיין מרחפת בגוש השמאל־משותפת שאלת מיזוג שתי מפלגות הגוש הגדולות, המחנה הממלכתי ויש עתיד. בשבוע האחרון נערכו סקרים כדי לבחון תוצאות של מפץ כזה, והלחץ על גנץ גובר. זה תרחיש שהולך ומקבל נפח בדיונים פנימיים.

גם בגוש הימין וגם בשמאל היתה נתונה תשומת הלב לאיחודים "גדולים" ו"משמעותיים". אבל עם סגירת הרשימות, מנהיגי שני הגושים עשויים לגלות שהפקירו את האגף והתרשלו בשמירה על המפלגות הקטנות מאוחדות, דבר שעלול לגרום לקריסת כל החזית.