ביקור בקיבוצים: אחרי המשק והנדל"ן, הופרט גם הקלפי

אי אפשר להגן על הקיבוץ מפני החברים שלו", אמר לי בתחילת השבוע העיתונאי הוותיק שלמה גלזר כשישבנו על מעקה בטון נמוך, מעוצב, ברחבת חדר האוכל במרכזו של ניר דוד. אט זרם הנחל. אבל האוויר לא זז. כוונתו היתה שכשהחברים בוחרים ללכת בדרך מסוימת, המסגרות המוכרות שמרכיבות "קיבוץ" כלשהו - יזוזו הצידה. "אנחנו החלפנו להורים שלנו את השיטה ב־180 מעלות", הוא אמר על ההפרטה, תהליך שנגמר כבר מזמן. על הרשת הסוציאלית של הסולידריות והעזרה ההדדית, לא נותר לו אלא לסמוך על כך שלא תהיה התמרדות כמו שהוא וחבריו הובילו: "אני מקווה שהילדים שלנו ימשיכו כמו שחינכנו אותם".

המתח הפוליטי בקיבוץ נגמר, האידיאולוגיה לא משחקת, לפי שלמה גלזר. "יש בניר דוד 50 ומשהו מתפקדים למרצ ו־27 למפלגת העבודה", הוא אומר, וזה מבטא את מידת הקשר למערכה הפוליטית. "כשהגעתי לי"ב סידרו לי פנקס אדום להסתדרות".

לפני היציאה, שאלתי אם הכתובת ההיא עוד ישנה. גלזר, שערך פעם את "הדף הירוק" ועבר מאז להתמחות בניהול קיבוצים, הפנה אותנו לכביש לכיוון רשפים - עוד קיבוץ של השומר הצעיר שנמצא כמה קילומטרים מזרחה בדרך לבית שאן, לירדן. תוך כדי נסיעה התחלנו להרגיש שהוא שלח אותנו למרדף ברווזים. עוד מבנה בטון חשוף, עוד קירות בטון בצידי הדרכים. אני מסתכל לצד שמאל של הכביש, שם אמור להיות המבנה עם הכתובת. עוברים את רשפים, וכלום. המסקנה היא שמישהו בשנים האחרונות החליט שחלף זמנה של הסיסמה המצוירת וניקה את הכתובת על הקיר באמצעים קיימים. כתובת בצבע שחור, בולטת.

עשינו אחורה פנה בצומת בית שאן, עברנו את "נחל הקיבוצים", פנינו להסתעפות נוספת של הכביש לבית שאן שעוברת מאחורי קיבוץ מסילות. עוד משק של השומר הצעיר במקור. אם ניר דוד היה ידוע תמיד כקיבוץ "ימני" במונחים של השומר הצעיר, למסילות היה עבר שמאלני סטליניסטי כבד בשנות ה־50. אין כתובת על מכוני השאיבה חשופי הבטון גם בכביש ההוא. אז חוזרים וממשיכים לעבר בית השיטה. מבחינת תפאורה פוליטית ניאלץ להסתפק במכל הסולר המוגבה בצד השדה שעוצב כצוללת. פרופלור מקדימה, סמל הדולר על הצד, צריח ימי מוגבה וכו'. מחאה חמורה נוסח ימינו.

ואז נמלטה צעקה: "הנה זה!" לא מול רשפים אלא מול ניר דוד. "אין גרמניה אחרת!". כל מי שנוסע שם מכיר אותה. זכר לקנאות אידיאולוגית מעוררת נוסטלגיה מלפני 57 שנים.

הנושא עלה כי גלזר, כנהוג בקיבוצי הסביבה בשנות ה־60 וה־70, שיחק כדורסל. התארגנה נבחרת נוער שהיתה אמורה לנסוע לגרמניה להשתתף באיזה טורניר. אבל בהוראה של יעקב חזן החרם על גרמניה - כלומר על מערב גרמניה - נשמר, ושיחת הקיבוץ בניר דוד אסרה על שלמה גלזר להשתתף באותה נבחרת ששוברת את החרם. קמה אמו של גלזר, ניצולת אושוויץ, ואמרה שהיא לא מתנגדת בכלל שבנה - הוא היה אז בן 15 ומאוד רצה לנסוע לחוץ לארץ - ישחק בגרמניה; הוא ינצח אותם (הוא גלזר, לא?) וזאת תהיה הנקמה שלה.

הקיבוץ קרס מול רצון החברים שהתהפך, ולעזאזל ההנחיות של חזן. היום הוא כותב ספר על הכדורסל הקיבוצי של פעם.

החברים עם הגולן

הסתירה בדברי חברי קיבוצים ומשקיפים מלומדים היא לגבי חשיבות ההצבעה של הקיבוצים בבחירות הנוכחיות, ובכלל בדור האחרון. מחד אתה שומע מכולם, מניר דוד ועד ניר עוז, מבית השיטה ועד ראש הנקרה, שיחד עם ההפרטה באה גם הפרטה של התודעה. ואיתה הפלורליזם בהצבעה בקלפי. פלורליזם פלורליסטי מאוד - בין מרצ לגנץ עם העבודה ויש עתיד בתווך. אבל מצד שני, בשלב הנוכחי של הפריימריז במרצ, למשל, יש הסכמה שהאלוף יאיר גולן הוא "חזק בקיבוצים".

כלומר, יכול להיות כאן תיאורטית איזה טיפינג־פוינט שדווקא הקיבוצים יכריעו בקרב בין גלאון לגולן. במפלגת העבודה ישנם כ־3,000 מתפקדים בקיבוצים מתוך כ־30 אלף בכללי. אחוזים דומים ישנם גם במרצ.

נוסף על כך, הצורך של הקיבוצים, כבודדים וכתנועה, במגע תועלתני עם משרדי ממשלה כמו האוצר והחקלאות, נשאר בעינו. כמו תמיד ואולי יותר. עמיחי גלר מניר דוד, שרציתי לדבר איתו, היה עסוק כל היום בישיבות עם אנשיהם של ליברמן ופורר. זאת זרות חדשה. המדגה בסבך הרפורמה בחקלאות.בכנסת היוצאת היו חמישה חברי קיבוצים. "זה מקרי בלבד, אין לזה שום משמעות", מנתח פרופ' עוז אלמוג. מדובר ברם שפע שכולם בקיבוצים רוצים שיחזור לכנסת, עמיחי שיקלי מחנתון, נירה שפק (אל"מ במיל') מכפר עזה, אלון שוסטר ממפלסים ויעל רון בן משה מגעתון.בעבר ייצג את עוטף עזה ביש עתיד חבר כנסת בולט מדי ועצמאי מדי, חיים ילין מקיבוץ בארי. הוא פרש־הופרש. שוסטר, סגן שר הביטחון, בא מהאגף היוני של מפלגת העבודה. בעבר, כראש מועצת שער הנגב, הוא אמר שהוא מוכן לוותר על שטחי המועצה ואף על קיבוץ מפלסים תמורת שלום אמת עם חמאס.

אבל הסוציולוג עוז אלמוג טוען ש"כל הרעיון להסתכל עליהם כקהילה הומוגנית מוטעה". מעבר לרלוונטיות המינימלית בתחום האלקטורלי, שאלתי אותו אם אין לפחות הקשר סמלי שבו נשארה לקיבוצים חשיבות. "אין להם חשיבות, אפילו לא סמלית", הוא אמר. "הם לא רלוונטיים. זה פאסה. הם מידל קלאס. בורגנות ציונית ותיקה. קימרלינג גנב את זה ממני. הם חלק מהבורגנות הוותיקה. יש להם יותר זמן פנוי, לחלקם. ואין להם ערך אלקטורלי". אלמוג דיבר מרחוק, מאחד מאיי יוון.

כיכר הדשא ריקה

עזרא דלומי ונגה בוטנסקי דיברו בנוסטלגיה של אנשי התנועה הקיבוצית הישנה. יגאל אלון, מחנה רבין, כיכר הדשא ריקה בבית השיטה, אלו חומרי הזיכרון שלהם. האיש היחיד שמסוגל ואף היה קרוב להגשים את תוכנית אלון הוא האיש שהם הכי היו רוצים לגרש אל מעבר לאופק הראייה שלהם. זה בנימין נתניהו. שוב שמעתי את השורה בת האלמוות, "עוד יתגעגעו לתוכנית אלון". אל מול מבצר מתפורר שהיה פעם חדר האוכל של בית השיטה, הבחין בנו ותיק עם עין מקצועית חדה. "לפי שפת הגוף אפשר לראות שאתם לא יודעים מה לעשות, אולי מחפשים מישהו", הוא הציע. שמו עובדיה. איש חינוך ותיק בן 84. מהמחזור החמישי של בני בית השיטה. ניסיתי לנחש שהמחנך שלו היה עזריה אלון, אבל זה היה מישהו אחר. לעומת זה, מנהלת בית הספר היתה תקוה שריג. ושיחה מתחילה על אותם עניינים. אבל עוד לפני זה עובדיה טען במפגיע, ש"עוד יתגעגעו לתוכנית אלון".

מה שהחזיר אותי 30 שנה אחורה למערכת בחירות קודמת, שבה ראיינתי בביתו את נחום שריג. שריג האגדי, שפיקד על חטיבת הנגב במלחמת השחרור, סיפר כיצד עוד תוך כדי מלחמת ששת הימים, יגאל - "יגאל" - סיפר לו על התוכניות הטריטוריאליות שלו. נו, כן, בעיני "הימין האידיאולוגי" יגאל אלון היה נחשב לשמאלן מסוכן ותרן. "עוד יתגעגעו לתוכנית אלון", הפטיר נחום שריג בזעף.
זה לא נכון שאין יותר פוליטיקה בחצר המשק, אמרה נגה בוטנסקי, בסתירה לדברי שלמה גלזר.

"אנשים מתעניינים. צמודים לחדשות. עוקבים אחרי הסקרים", אמרה. היא התפקדה למפלגת העבודה, למרב מיכאלי, אבל אינה מעורבת בקמפיין. "הייתי יונה במחנה רבין. הייתי ממקימי קיבוץ אל רום ברמת הגולן. רצינו לעלות במקום שבו לא נשלוט באוכלוסייה זרה".

אין ספק שאפילו בתקופת יצחק רבין, שזה לא כל כך מזמן, עוד היה לקיבוצים משקל ממשי. משקל פנימי בפריימריז של מפלגת העבודה, אבל בעיקר סמלי. ההתיישבות העובדת הולכת עם רבין ולא עם שמעון פרס. כמו הפלמ"ח ועוד חצי תריסר אלופים במיל'. זה העניק לרבין גוון ניצי, שורשי.

חישובים שונים מעלים את הנתון של כ־90 אלף מצביעים מתוך כ־180 אלף התושבים בתנועה הקיבוצית. זו האוכלוסייה הרלוונטית מבחינה מספרית. היא שווה כשלושה מנדטים.אפשר להגיד שזה פאסה, אבל אם מרצ מצליחה להשתלט על שיעור משמעותי, נאמר אפילו רק מנדט אחד מהשלושה, זה יכול לעשות את ההבדל בין עובר ללא עובר. זהבה גלאון אומרת שיאיר גולן זה לא שמאל. ההרכב הדמוגרפי של השמאל הזהותי שגלאון עיצבה יכול לאפשר למרצ לעבור עם כחמישה מנדטים. את ההון הסמלי מקבלת היום מרצ מקהילת הלהט"ב ולא מהקיבוצים. חומר הגלם הפוליטי הוא זכויות האדם ולא ביטחון וטריטוריה. עובדיה מבית השיטה אומר שצריך להגיע להידברות בשני נושאים: הגבולות וחוקה. הידברות עם הערבים, עם הפלשתינים? שאלתי. "לא! בינינו".

מרצ והעבודה שילמו

גם עזרא דלומי, שאותו פגשתי במשרדי ממר"י במרכז ירושלים, הוא עיתונאי ועדיין מפרסם טורים מעניינים ברשת. הוא אומר שמאז נכנסה קדימה לתמונה, בבחירות של 2006, היא כבר קיבלה רוב במרבית קיבוצי התנועה. "הדור של היום זה דור של קהילה, צמוד קרקע. נדל"ן. ואין זיקה אידיאולוגית לקיבוץ", הוא אומר. "לא אופתע אם בקרב בין לפיד לביבי - הקיבוצים ילכו ללפיד ויזרקו מתחת לגלגלי האוטובוס את מרצ".

עודד ליפשיץ גם הוא עיתונאי מאוד ותיק, שעבר להפתעתי את גיל 80. הוא חבר ניר עוז, הקיבוץ השמאלי ביותר במקבץ היישובים שמופיעים כאן. אפילו בניר עוז קיבלה כחול לבן של גנץ בבחירות של 2019 אחוז כמעט שווה לעבודה ומרצ יחד. 43 אחוזים לגנץ, מרצ 34 אחוז, העבודה 12. קיבוץ שמאלני, מה לעשות. כשעמוס אילון כתב את "הישראלים", ובין השאר על הקיבוצים - ליפשיץ וחבריו מניר עוז ומכרם שלום כבר מחו והפגינו נגד גירוש הבדואים מפתחת רפיח. בספר הקלאסי שעיצב את מחשבתם של הרבה אינטלקטואלים בארץ ובחו"ל, תיאר אילון את הקיבוצים כ"אריסטוקרטיה חקלאית". "קיבוצים רבים מהווים מובלעות 'אשכנזיות' בתוך סביבה לא קיבוצית של בני עדות המזרח", כתב. הנתונים מלפני 55-50 שנים היו שכ־38 אחוזים מהשרים בממשלה היו חברי קיבוץ.

בממשלת הליכוד הלאומי עם גח"ל ירד המספר ל־16.5 אחוזים. גם זה המון ביחס לשיעורם באוכלוסייה, שהיה אז 3.4 אחוזים. כמו באליטה הפוליטית, כך חלקם של הקיבוצים באליטות הצבאיות והניהוליות היה גדול מאוד. כך גם מספר הנופלים בקרב.

"האוכלוסייה השתנתה", אומר עודד ליפשיץ. "אין יותר מונוליטיות. בקיבוץ הארצי יש עדיין יותר מרצ, אבל זה רחוק מאוד ממה שהיה פעם כשכולם היו חברי השומר הצעיר. מעט מאוד מדברים פוליטיקה. פעם ניר עוז התייצב למלחמה נגד גירוש הבדואים בפתחת רפיח (ליפשיץ היה העתונאי שדיווח הכי הרבה והכי בדייקנות על מה שהוא רואה מול העיניים). היינו הקיבוץ הראשון שעלה על אוטובוסים והתיישב מול משרדי הממשלה בגן הוורדים", הוא נזכר במלחמת של"ג ב־1982. "כל הקיבוץ היה על האוטובוס והפגין נגד הממשלה. בעקבותינו באו ארגוני השמאל".ליפשיץ הוא דמות אופיינית לשמאל של שנות ה־80. הוא השתתף במלחמת של"ג כלוחם בצנחנים. כשהיה חוזר הביתה היה מפגין נגד המלחמה, ובשלבים מאוחרים יותר גם כיסה את המלחמה כעיתונאי. "נכנסתי יחד עם לטיף דורי למחנות סברה ושתילה שלושה ימים אחרי הטבח. אני לא דיברתי ולטיף דורי, עם הערבית המושלמת שלו, אמר שאנחנו עיתונאים סעודים. כבר פינו את הגופות אבל עדיין - חלקי גופות בכל המחנה. יש לי תמונות שצילמתי שזה זוועה לראות. כמו בשואה. זה לא נחמד".

הוא איש שמאל מובהק, אבל מודה שאהב את ממשלת בנט־לפיד. "היה לי מאוד קשה שמרצ והעבודה שילמו את מחיר השותפות עם הימין. אולי זה היה מוצדק. לפחות זה עשה לנו שקט מנתניהו".

שומרי הזיכרון

"מה שמאפיין עדיין את אנשי הקיבוצים זה שיח של פנאטים. אין עם מי לדבר. רק לא ביבי", אומר לי ידיד, יהודה וגמן, עוזב קיבוץ שדות ים. "שום אמירה אחרת. כלום. כמו עדר. מהדהדים אחד את השני ומה ששומעים בתקשורת. מבחינתם הוא אשם. בכל. חזקת החפות לא קיימת. ויותר מזה: כל מה שאומרים בתקשורת זה נכון".

האחידות הזאת נשמרה, אבל רק בקרב חלק מסוים מתושבי הקיבוצים. ברוב הקיבוצים יש היום אוכלוסייה של כ־50 אחוז ואולי יותר של תושבי ה"הרחבות". הם לא בסטטוס של חברי קיבוץ אבל משלשלים את הפתק באותה קלפי. הם גם לא שותפי זיכרון. הדמויות הכריזמטיות מהעבר, שחלקן עדיין משפיעות אפילו מקברן, לא נוגעות להם. נגה בוטנסקי מבית השיטה לא יכולה לשכוח את אסיפת הקיבוץ אחרי מותו של יגאל אלון, שבה עלה לדבר נחום שריג. "הוא עמד לדבר מול האסיפה, אבל במקום זה הוא בכה. הוא כל הזמן בכה. הוא לא יכול היה לדבר והוא עמד שם ובכה", היא אמרה לי. "אני לא יכולה לשכוח את זה".

כמו הכריזמה של אלון ושל נחום שריג, גם הצלע הבזלתית של הגבעה שעליה שוכן בית השיטה, הולכת ומתכרסמת. הקיבוץ הזה, שחי בצמצום, שלא לומר בעוני, בצניעות יתרה, משך עשרות שנים, מגדל סביבו שכונות של וילות מדהימות. מלמעלה הנוף עוצר נשימה. אבל אנשים כמו עובדיה ונגה ומשה פלד משמרים את הרוח. רציתי לדבר עם משה פלד, בעברו סגן שר החינוך ומח"ט שריון. אבל בגיל 77 צה"ל שולח אליו בבוקר רכב כדי להסיע אותו למטולה. חשבתי שהוא נוסע לשם כדי לקחת על הגב טנק אחד או שניים, כלומר על משאית ההובלה, לדרום; אבל קראו לו לתת הרצאה לגדוד המובילים על מלחמת של"ג, 40 שנה אחרי.

יהודה וגמן אומר שהדעות האוטומטיות שאפשר לשמוע אצל בני קיבוצים ואנשי קיבוצים, "זה לא עניין של גיל. בני גילנו אולי מתעניינים יותר. אבל הצעירים לא חושבים אחרת. זו חשיבה קבוצתית. ואין קשר במקרה הזה לרמת הידע וההשכלה".

כבר מתגעגעים לאלון

בניגוד להערכות שהשמיעו מומחים, לקיבוצים יש עדיין משקל כנותני חותמת כשרות בנושאי ביטחון, למשל, או סוגיות טריטוריאליות. "מה שאותי הכי מדהים זה שעולה הסוגיה של הקואליציה - שמוכרחים להיעזר במפלגות ערביות כדי להוציא את ביבי, אז קואליציה עם המפלגות הערביות זה בסדר וזה הופך למימוש חלום חיינו", אומר וגמן. "זו תופעה משיחית הפוכה. למשיחיים היתה אמונה באדם אחד. יתגשם איתו עולם חדש מופלא. אצלם זה מצב מהופך. אם לא יהיה אדם אחד מסוים, אם הוא ייעלם - נקבל עולם חדש מופלא. זה מצב נפשי מסוים שסוגר את התודעה והחשיבה".

הפרדוקס הוא שהקיבוצים, ההופכים בהדרגה ליישובים קהילתיים, נמצאים בתנופת התפתחות. כאילו מהפכת ההפרטה היא רק עוד תפנית ברצף השינויים הרדיקליים שעברו הקיבוצים במהלכי הישרדותם מאז 1920 ועד ימינו, תקופה לא קצרה של יותר ממאה שנים. "השיטה היתה בנויה כך שהבנים חוזרים וכך מתפתח הקיבוץ", אמר שלמה גלזר. "בשנות ה־80 (של המאה הקודמת), הבנים הפסיקו לחזור. לא רוצים להצטרף לפרויקט כושל". תוך שהוא מביט אל עבר שדרת הדקלים המפוארת, שהיתה הסמל המסחרי של ניר דוד, הוא נאנח: "היינו הרבה שנים קיבוץ מסכן. ב־20 השנים האחרונות, מצבנו הולך ומשתפר". והאמת: רוב בני הקיבוץ חוזרים. הביקוש להיקלט בקיבוצים גדל. כל זה ביחס ישר לירידת השפעתם בחברה הישראלית.

במבט מהליכוד, אפילו שם אתה שומע קובלנות על ההנהגה של מפלגת העבודה. מתגעגעים בליכוד להנהגה של מפלגת העבודה בנוסח בוז'י הרצוג, למשל. אבל מתפקדי העבודה לא היו מסוגלים אפילו להציב מתמודד רציני מול מרב מיכאלי, ומיכאלי היא לא פרטנר. אני אפילו לא אומר פרטנרית.

ופה החולשה של הקיבוצים. הם לא הצליחו לאורך השנים האחרונות לדחוף מנהיגות שיכולה להיות שותפה בצמרת. "הזרם המרכזי" בעבודה, אנשים כמו מיכאל בר־זוהר, מאמינים שבני גנץ הוא היורש של מפלגת העבודה. הוא נמצא שמאלה מההנהגה המסורתית של תנועת העבודה, אבל אם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הציע ויתורים מפליגים בירושלים ולפני שלוש שנים הצטרף למרצ - אז כבר קשה לדעת איפה המחוג של המצפן. במצב הזה, באמת "עוד יתגעגעו לתוכנית אלון", אם לא ליגאל אלון עצמו.