זה לא "רצון העם". תנוחו

מאז הבחירות האחרונות אנחנו עדים לאינפלציה גואה. לא, אני דווקא לא מתכוונת למחירים בסופר, אלא לשימוש במושג "רצון העם". אם פעם כדי להצדיק את מדיניותם נזקקו נבחרי הציבור להסביר שהם פועלים באופן "ציוני", "דמוקרטי" או, לאחרונה, "ממלכתי" - היום צריך להוכיח שאתה מיישר קו עם "רצון העם".

מהו רצון העם? הו, טוב ששאלתם. הנה מדגם מייצג מהתקופה האחרונה: ח"כ מאי גולן קראה למפכ"לים לשעבר, החתומים על מכתב שמתנגדלרפורמה של בן גביר, "לכבד את רצון העם". ח"כ מיקי זוהר טען שיועמ"שית לעומתית "לא תשרת את רצון העם". ח"כ שלמה קרעי טען שההצעה שלו לשינוי במערכת המשפט היא לא פחות מ"רצון העם". השר המיועד איתמר בן גביר מאמין שהכפפת המשטרה לשר לביטחון לאומי תחזיר אותה לשרת את "רצון העם". חברת הכנסת מיכל וולדיגר הצרה על כך שהוועדה למינוי שופטים לא משקפת את "רצון העם".

השימוש המוגבר בביטוי נועד לתת קונטרה לעוצמתם המוגברת של בתי המשפט והייעוץ המשפטי, וכמובן גם לממשלה הקודמת, ממשלת הריפוי־שינוי - כפי שניסח השר המיועד אריה דרעי: "עוד יגיע היום שתוקם ממשלה שתייצג את רצון העם". לא חלף זמן רב וקמה בדיוק ממשלה כזאת. אפשר לישון בשקט. הרי מה מייצג את רצון העם נאמנה יותר מהפקדתו של דרעי על הקופה הציבורית?

אבל נחזור לעניין. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה ייצוגית, לא ישירה. הרעיון הוא די פשוט: אם יצטרכו לבקש מהעם להכריע בכל החלטה - נהיה עסוקים מבוקר עד לילה בהצבעות, בשכנועים ובמאבקים. כדי שנוכל בכל זאת לנהל חיי פרט ומדינה תקינים, אנחנו ממנים 120 נציגים שיקבלו החלטות בשמנו.

יש מדינות שבהן ניתן משקל גבוה יותר להכרעת העם, ויש בהן מסורת עשירה של משאלי עם בנושאים חשובים. ישראל אינה אחת מהן, ואזרחיה מסתפקים בשליחת נציגים לכנסת.

אלא שכמו שכולנו יודעים, יש פער בין מה שאנחנו רוצים שהמדינה תעשה לבין הדמויות שבחרנו לכנסת. כל אחד מאיתנו הטיל פתק לקלפי, וידע שבזכות הפתק שלו ייכנסו לכנסת אנשים שחלקם מצוינים, חלקם נסבלים ובחלקם לא היינו בוחרים בנסיבות אחרות. לאזרח הקטן אין השפעה אמיתית על מאגר המועמדים; גם מי שמעריץ את נתניהו לא בהכרח רוצה לראות את כל חברי הכנסת של הליכוד בבית המחוקקים, ולא כל מי שהצביע כחול לבן, עבודה או ש"ס היה חותם בלב שלם על כל הרשימה. איך אמר ביסמרק? "פוליטיקה היא אמנות האפשרי".

אבי מעוז הוא דוגמה מצוינת לבעיית רצון העם. כתבתי פה בעבר הן על עברו המעניין כפעיל מרכזי בהעלאת יהודי ברית המועצות, והן על הפוטנציאל שבפיצול סמכויות משרד החינוך, אבל צריך להודות באמת ולהגיד שאלמלא ההחלטה לרוץ במשותף עם סמוטריץ' ובן גביר - מעוז ו"נעם" היו נמקים הרחק מתחת לאחוז החסימה.

למעשה, הכניסה שלו גרמה לחלק מהמצביעים להצביע למרות, לא בגלל. האם אבי מעוז מייצג את רצון העם - או פשרה מוזרה שקיבלו עליהם חצי מיליון איש שהצביעו לציונות הדתית? אנחנו מבינים את ההבדל, נכון? יותר מזה: הרשימה שסמוטריץ' הוביל הכניסה 15 מנדטים לכנסת, מספר מרשים וחסר תקדים. אני מעריכה מאוד הרבה מאנשי הרשימה, ומקווה בכל ליבי שיצליחו בשליחותם הציבורית, אבל ממתי 15 מנדטים הם רצון העם?

נבחרתם על ידי רוב העם, כשכל אזרח עשה את השיקולים שלו והחליט שבפתק שהוא מכניס לקלפי רבה התועלת על הנזק. זו מחמאה גדולה, ואחריות אדירה, אבל לא כל גחמה שלכם היא "רצון העם".

לצד הציפייה שאכן תממשו את מצע הבחירות שלכם ואת הבטחותיכם לבוחרים, אנחנו מצפים לצניעות. תזכרו שלצד חלק גדול מהעם שלא בחר בכם, גם מי שהכניס אתכם לכנסת לא נתן לכם צ'ק פתוח. תזכרו את מגבלות השיטה, ותעשו טוב. זו לא אני אומרת, זה רצון העם.