מפלגות מיותרות: מרצ והבית היהודי סיימו את תפקידן ההיסטורי

הפנטהאוז של יוסי ושולמית זצ"ל עמד שומם. בכל פעם בעונה הזאת הם מפרסמים אותו, וקשה להכחיש שימי הזוהר של השכונה חלפו, ובמיוחד של הבניין הזה. מה המשכירים לא עשו: שיפצו את היסודות, קוסמטיקה בקירות, אפילו שכרו יועץ תקשורת חדור תחושת שליחות שמיתג מחדש את הפרויקט הקבלני. כשחושבים על זה, גם השכנים הוחלפו. אבל מה לעשות שפעם אחר פעם הדייר בורח?

ניצן, ותמר, ועיסאווי, וחיים, ואפילו רן, ומי זוכר את יוסי ב' שבכלל הגיע משכונה אחרת. בהתחלה היו אלה היורשים שאחראים להשכרת הנכס, והתעקשו על חוזה לטווח קצר. היום ברור שגם השוכר מרגיש שמשהו כאן לא הולך. העירייה מאיימת בצו הריסה כל פעם מחדש, ואף שברגע האחרון קשרים בעירייה מצילים את המבנה הזה - ברור מה הכיוון. המודעות ברחוב מצהיבות, המודעות ב"יד 2" לא מקליקות. משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.

נכון, כרגע על הפרק יש חייל משוחרר שמתלהב לבוא לגור, ופתאום גם גמלאית בשם זהבה נזכרה בנוסטלגיה בדירה הקסומה ההיא, שהסבה לא מעט שמחות והרגישה צעירה שוב. אבל אתם יודעים איך זה, בסוף אחד מהם ייכנס לגור - אם ימצא מי שיחתום לו ערבות על החוזה - והגג יטפטף ביחד עם כל הזיכרונות, הרצפה תרגיש לו עקומה, והוא יחפש את הדלת החוצה.

כשערך של נכס יורד כל כך נמוך, או של מפלגה, נגיד של מרצ, ואף אחד לא באמת רוצה להנהיג אותה, יכול להיות שהיא כבר מיותרת. איך מרגישה מפלגה כשפעם אחר פעם מבשרים לה שהיא על גבול אחוז החסימה? הרי אם מרצ היתה נכס מוחשי, היו מכריזים עליה מבנה להריסה; לו מרצ היתה אדם מבוגר - הוא היה מתחנן להמתת חסד. "רק אל תצביעו לי", היה לוחש בהגיעו למיון, "אל תנשימו אותי בכוח".

קשה לשרוד חוסר יציבות כזה. משפחות שמאלניות שורשיות רגילות לפצל קולות - חלק דואגים שמפלגת העבודה לא תקרוס, וחלק שומרים שמרצ תחזיק מעמד, אבל גם שם יגידו מתישהו "חלאס". תנו לנשמה של הגוף המת הזה לחזור למי שגלגל אותה אל העולם. לפעמים תפקידים מסתיימים.

פשטידת השאריות של ימינה

כמו תמונת ראי שבור, בצד השני של המפה הפוליטית קם לתחייה גוף מפרפר שנודע בכינוי "הבית היהודי". מי היה מאמין שגוויית הכלונסאות הזאת עוד זוכרת איך קוראים לה? כמו אופרת סבון שנדחקה לערוץ נישה, פרצה לפתע לתודעה הסדרה הזאת עם הפרק ה־6,785, משל היתה "היפים והאמיצים" 20 שנה אחרי שרידג' וקרוליין כבר לא.

גם כאן הדמויות אינן מוכרות. זבולון אורלב נשמע אטרקטיבי וזוהר מול ראש עיריית גבעת שמואל שמנסה לאחד כוחות עם איילת שקד, יועז הנדל, מתן כהנא וצביקה האוזר. שכחתי מישהו? חגית משה עוד מחפשת סאבלט, או שזה ערוץ אחר?

אין מצווה מהתורה לקיים מפלגה דתית לאומית. המפד"ל, שהוקמה ב־1956, שגשגה מראש ושמרה על כוח מתמיד בכנסת. היא דאגה למגזר הכיפות הסרוגות ולספיחיו הרבים, ובשנות ה־70 גם התקרבותה לגוש אמונים נתנה רוח גבית. ממש כמו הבית היהודי, שלאחר השתלטות צעירים חדורי אידיאולוגיה הגיעה ל־12 מנדטים.

זה היה כוחה של המפלגה ערב הסכמי קמפ דיוויד, מספר שלא שוחזר עוד, כי בקו השבר הזה הצביעו חבריה באופן שסתר את רצון המצביעים הרבים שלהם: רק שלושה מתוך 12 חברי הכנסת התנגדו לתוכנית העקירה מחבל סיני. נשמע הזוי, נכון? בטור השבועי שלו בעיתון "מעריב", אבא שלי כתב לאחר ההצבעה ההיסטורית על הסכם השלום עם מצרים, בספטמבר 1978: "זאת השיטה של המפד"ל: בכנסת הם מצביעים כדי לגרש את המצביעים שלהם מהבית, בבני עקיבא הם מארגנים את ההסעות להפגנות־נגד".

בבחירות שלאחר מימוש קמפ דיוויד, התפצלו מהמפד"ל רסיסי מפלגות: מצ"ד והתחיה ותמ"י ומורשה. המפד"ל דשדשה על גבול שלושת המנדטים, עד שהגיע המושיע נפתלי בנט והפך אותה לבית היהודי.

בראייה היסטורית, סופה של הבית היהודי, שהפכה למפלגת ימינה, דומה לסופה של המפד"ל: גמגום אידיאולוגי מוליד מוות פוליטי. הניסיון המלאכותי לקומם מן ההריסות שאריות של רצון טוב מוסיף חטא על פשע, כי מי יאמין לפליטי ממשלת השינוי שיש להם מצע רעיוני ולא לו"ז ריק?

הגיבוב המתהווה על חורבות גלגוליה השונים של המפד"ל דומה יותר לפשטידת שאריות, ומי שבקי בהרגליו של המגזר יודע שגם צרכני האוכל הכשר כבר לא מתפשרים על חומרי הגלם.

עוד לא ראינו קש

כאשר הקימו סמוטריץ' ושות' את מפלגת הציונות הדתית, זה נראה מגוחך: מי קורא לעצמו על שם המגזר? זה נשמע כמו שם משתמש בפורום ייעוץ: "הציונות הדתית המקוריתתתת1". אבל אחרי השנה האחרונה, הייאוש נעשה יותר נוח. לא בטוח שיש מקום בין הליכוד לבין הציונות הדתית לעוד תת־פלג שיתלבט מה הוא יותר - יהודי, ישראלי או רוצה ג'ובים.

אם מנתחים את השתלשלות המפלגה הדתית־לאומית ב־45 השנים האחרונות, מגלים שכור ההיתוך החברתי־פוליטי נדד למחוזות אחרים, או כפי שניסח זאת מי שחלם לו ונשאר לו החלום: הניסוי נכשל.

שנים רבות הביטו מפלגות הימין היפה על המפלגות שימינה מהן, והזהירו מהצבעה למי שמתנדנד על אחוז החסימה. קרבות נואשים בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, בין אפי איתם למיכאל בן ארי, בין בנט לבן גביר, כשהמתון תמיד מזהיר שהקיצוני מסכן את הגוש כולו, ומי שמצביע לו זורק את הפתק לפח.

הפעם זה עלול להיות הפוך: אם תתגבש מפלגת השאריות, עשויה מפלגת הימינה־מימינה להביט עליה בהתנשאות, ולהזהיר את הציבור מהצבעה למפלגה שמגרדת את אחוז החסימה.

מעניין אם גם הפעם בערבו של יום ישתה נתניהו את המנדטים של בן גביר בחזרה אל הליכוד, כמו שלגם בשעתו את קולות הבית היהודי - או יזרום עם התהליך בבטחה.