דם, אימה - וגבורה: זוועות הפיגועים חידדו את הצורך בקדושת החיים

הזמן הרב שעבר מאז שאיבדו בני משפחה וחברים, הוכיחו ליקיריהם כי למרות הקושי הרב - צריך להמשיך בחיים. זהו סיפורם של כמה מהם.

"הזמן רק מחדד את הכאב" | נסים וחפציבה על הפיגוע בוואדי חרמיה

עשרים שנה חלפו מהיום הארור ההוא. סרן אריאל חובב, אשר היה בדרכו לבסיס הצנחנים בנבי מוסא כדי לקבל פלוגת טירונים חדשה, נקלע לפיגוע בצומת המשטרה הבריטית בבנימין. כאשר הבחין בצלף על גבעה יורה ללא הבחנה לעבר אזרחים וחיילים במחסום, לא היסס, יצא מרכבו והסתער לעברו תוך כדי ירי, אך נורה ונהרג. אריאל, אז נשוי לנעמה ואב לפעוט בן שלושה חודשים, נשאר לנצח בן 25. עשרה אנשים נרצחו בפיגוע בוואדי חרמיה, אחד הפיגועים הזכורים מאותה תקופה.

בביתם שבאלקנה נזכר אביו, נסים חובב, בפעם האחרונה שבה ראה את אריאל. "שלושה ימים לפני שנהרג הוא היה אצלנו בבית. שוחחנו כל הלילה. דיברנו על התוכניות שלו ועל העתיד". חפציבה, אמו, אומרת: "לא דאגנו לו ולא חשבנו שיקרה לו משהו".

את השנים הראשונות שלאחר מותו הם זוכרים בקושי. "זו היתה תקופה קשה מאוד, התנהלנו על אוטומט". גם אחרי 20 שנה הגעגועים לאריאל לא פוסקים. "אין יום שאריאל לא עולה מול עיניי, לפעמים כמה פעמים ביום. הזמן לא עושה את שלו. ההפך, בכל שנה זה קשה יותר", אומר נסים, וחפציבה מוסיפה: "הזמן לא מרפא, הוא מחדד את הכאב".

הם בחרו לא להסתכל על הרע, אלא רק על הטוב, ולהודות על הדברים הטובים. על שני הילדים שהשאיר אחריו, על הזיכרונות, על הסיפורים שהם שומעים על אריאל, גם שנים אחרי. "אריאל השאיר לנו מורשת. הוא היה פורץ דרך, מפיל גדרות. אנחנו פועלים לפי האידיאלים שלו ומעבירים לנכדים את הדברים הטובים".

"אבא מנע בגופו טבח של מאות" | נתי סמדר על הפיגוע בסופרמרקט בקריית יובל

היה זה יום אחד בלבד לאחר הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה, 29 במארס 2002, ואף שמדובר היה ביום הראשון של חול המועד פסח, היה מתח עצום באוויר, בחודש הקשה והמדמם ביותר של האינתיפאדה השנייה. חיים סמדר, מאבטח בן 55 שעבד ביום-יום בבית ספר בירושלים, התייצב באופן חד-פעמי בפתח סניף שופרסל בשכונת קריית יובל, שהיה מלא בקונים שערכו את הקניות לקראת סוף השבוע.

"לא ידעתי שהוא הלך לעבודה", משחזר בנו נתי, אז בן 15 בלבד. "הייתי נגד".

בשעות אחר הצהריים זיהה סמדר, שידע לדבר ערבית, צעירה בת 18 שהתנהגה באופן חשוד וביקשה בערבית משתי נשים שבדרך כלל מכרו ירקות מחוץ לחנות לעזוב את המקום. סמדר בלם אותה בגופו, ובמהלך המאבק היא פוצצה את מטען הנפץ שהיה על גופה, מה שגרם למותו של סמדר ולמותה של הנערה רחל לוי, וכן לפציעה של כ-30 בני אדם. בכך שהצליח להרחיק את המחבלת מהקהל מנע סמדר אובדן אדיר של חיי אדם. לאחר מכן התברר שהמחבלת נשאה גם פצצת מרגמה שלא התפוצצה.

"זה היה אמור להיות פיגוע של מאות הרוגים, כך על פי התחקיר המשטרתי, אבל אבא אמר תמיד שהוא יהיה המחסום האחרון של כל מחבל שינסה לבצע פיגוע - וקיים את זה", מספר נתי סמדר, שהקים לאחרונה את עמותת "שמיים חיים" לזכרו של אביו, שבמסגרתה הוא מסדיר חובות לאנשים בקשיים כלכליים, ביניהם משפחות בסיכון וניצולי שואה.

"במותם הטרגי - החברים שלי ציוו לי את החיים" | הרב פרץ איינהורן על הפיגוע במכינה בעצמונה

"למדנו תורה כל הלילה במסגרת מה שנקרא 'משמר', ופתאום באחת ההפסקות שמענו שני פיצוצים. אני מזהה את המחבל מול העיניים, יורה עלי ועל חבר שלי. הייתי כפסע מהמוות. זה לא מובן מאליו שלא נהרגתי, אין הגדרה אחרת חוץ מ'נס'", משחזר הרב פרץ איינהורן את מה שהתרחש באותו לילה אפל במכינה בעצמונה, ב-7 במארס 2002.

בסמוך לשעה 23:30, חתך מחבל תושב שכונת שג'אעיה את הגדר סביב היישוב וסביב מתחם המכינה הקדם-צבאית בגוש קטיף, ולאחר שהבחין במבנה מגורים קטן שחלונו פתוח - הוא זרק רימון פנימה ופתח בירי. שני התלמידים שהיו שם, אריק קרוגליאק וערן פיקאר, נרצחו. המחבל המשיך בהסתערות ורצח את אריאל זנה, אשר מרקוס וטל קורצווייל. רק לאחר קרב יריות הרואי חוסל המחבל, שזרק בסך הכל שישה רימונים במהלך הפיגוע ורוקן תשע מחסניות. בפיגוע נרצחו חמישה מתלמידי הישיבה.

הפיגוע שינה את מסלול חייו של איינהורן. אז, הוא מעיד על עצמו, לא היה כלל בטוח שהוא רוצה להישאר דתי, אך הפיגוע נסך בו כוח להמשיך. "קיבלתי טלפון לפני שבת מאבא של אריק קרוגליאק, ששאל איפה אנחנו. סיפרתי שאנחנו בסורוקה עם הפצועים. הוא אמר ששבת נכנסת להביא את הפצועים לחדר האוכל ולרקוד, כי בשבת לא בוכים - בשבת שמחים. הפיגוע הוליד אותי מחדש, אני חי את החברים שלי - במותם ציוו לי את החיים". איינהורן הקים את עמותת צל"ש, שבמסגרתה הוא מסייע לחיילים דתיים להמשיך בשמירת המצוות.