"למפקדים אני אומר: אין עירבון שתעשו הכל מושלם. זאת המציאות"

מנחם קלמנזון, אחיו אלחנן הי"ד ואחיינו איתיאל זוהר כבר הפכו לאחד מסמלי הגבורה של 7 באוקטובר.

כששמעו על מתקפת חמאס, הם יצאו מייד לקיבוץ בארי, שם לחמו והצילו חיי רבים, ושם גם נפל אלחנן. על פעולתם זו זכו מנחם ואיתיאל בפרס ישראל לשנת תשפ"ד בתחום תקומה, גבורה והצלה. שלושה שבועות לאחר מכן נפל בן דודו של קלמנזון, פדיה מרק, עם שבעה מחייליו, כשטיל נ"ט פגע בנגמ"ש שעליו פיקד.

בשבעה של פדיה הגיע עובד מועצה שעוסק בבני נוער וביקש מקלמנזון לדבר עמם.

"תוך כדי הסיפור זיהיתי מה חשוב לנו כחברה שהנוער ישמע", מספר קלמנזון. "לא על הזוועות, את זה הם כבר ידעו. סיפרתי להם על הדברים האחרים: על הגבורה, האצילות, על איך הורים הגנו על הילדים שלהם. תוך כדי הקרבות אמרתי לאלחנן שמה שאנחנו רואים זה בית ספר להורות. כשסיפרתי את זה ככה, פתאום הראשים הזדקפו".

בית ספר להורות?

"לחלוטין. למשל האמא הזאת שעזרנו לה להוציא את ילדיה מתוך הממ"ד הבוער, וביקשה לשמור על העיניים שלהם כדי שלא יראו את מה שסביבם, והילדים מפוחדים אבל הם אסופים, הם לא בפאניקה. באותו הזמן, וב־17 השעות שקדמו לאותו הרגע, האבא החזיק את הידית של הממ"ד. ההורים האלה דאגו להגן גם על הגוף וגם על הנפש של ילדיהם.

"אחד המראות שנגעו בו יותר מכל היה שגם בבתים שהגענו אליהם מאוחר מדי אפשר היה לראות איך ההורים ניסו להגן על ילדיהם. לפגוש תלמידים מהעוטף שלפי הנרטיב שלהם הם נטבחו, ולספר להם כמה ההורים שלהם היו גיבורים וכמה האחים הגדולים עזרו. זה משנה להם את נקודת המבט ואת הסיפור".

רק שהילד לא ישמע

קלמנזון מביא כדוגמה סיפור שסיפר לו אחד מתושבי בארי בשם יוחאי. כשהוא רץ לממ"ד עם הילדים, המחבלים כבר היו בחצר. "הוא פתח את דלת הממ"ד וזחל על הבטן כדי להביא אוזניות לטאבלט של הילד שלו, כדי שלא ישמע מה המחבלים עושים לשכנים. הוא לא קלט איזה מופת של הורות זה".

אחרי אותה שיחה קלמנזון החל להעביר אותה גם ביישובי המועצה, משם הסיפור התחיל להגיע ללוחמים, למילואימניקים ולחיילים סדירים. קלמנזון מבהיר כמה שונה שיחה עם נוער משיחה עם לוחמים.

"לוחמים שאיבדו מפקדים או חברים בקרב סוחבים איתם שאלות קשות. בסופו של דבר, אדם צריך לשאול את עצמו אם הוא עשה את מה שהוא ידע לעשות באותו רגע, ולא להישאב ל'מה אם?' - אם אקח אחריות על הבחירות של אח שלי, אני פוגע בזכרו. כי אלה היו הבחירות שלו".

הוא נזכר במפגש עם הצמד של הלוחם שאלמנתו ישבה בשבעה שבה ביקר, אדם שהיה צריך שמישהו שעבר אותו הדבר ידבר איתו. קלמנזון ישב איתו וסיפר לו איך אחיו נהרג בידיו.

"ואז הוא הסתכל עלי, כמה ימים אחרי שהחבר שלו נהרג, ושאל אותי אם אני מפחד לישון", מתאר קלמנזון את השיחה עם הלוחם בן ה־20. "'אני מפחד שהוא יכעס עלי', הוא אמר. למה שיכעס? 'כי נתתי לו ללכת ראשון'. ואם היית אומר לו: פה זה מסוכן, אני אלך ראשון - מה היה קורה? 'הוא היה מרביץ לי. הוא לא היה נותן לי בחיים'. בזכות המפגש הזה הוא לא מרגיש אשם".

"לוחמים שאיבדו מפקדים או חברים בקרב סוחבים שאלות קשות. בסופו של דבר, אדם צריך לשאול את עצמו אם עשה את מה שהוא ידע לעשות באותו רגע - ולא להישאב ל'מה אם?'"

בשיחותיו מדבר קלמנזון על לקיחת אחריות וכיבוד הנופלים. "אם היינו עוצרים כשהיינו מותשים מאוד, אולי אלחנן אחי היה פה. גיבשתי לעצמי תשובה ששומרת עלי: בסוף אדם צריך לדעת מה הוא מסוגל לעשות ומה לא. המפקדים לוקחים אחריות להכניס לוחמים לתופת: צעירים שעוד לא הספיקו לחיות, ומצד שני - בעלי משפחות.

"איך עושים את זה? אני אומר להם: אין עירבון שתצליחו לעשות הכל מושלם, אבל זאת המציאות. אלה דברים פשוטים שכבר אמרו. אבל כשאני מספר להם מה זה לחזור הביתה לבד, בלי אחי, זה נקלט אחרת. כי זאת באמת התשובה שמאפשרת לי לישון. ולא רק בזה, גם בקשר שהיה לי עם אח שלי. כי יש אנשים שלא מרשים לעצמם לשמוח כי חבר שלהם חטף במקומם".

קלמנזון נזכר באירועים מבארי: "היו בתים שסירבו לפתוח, ורק כשצעקתי 'שמע ישראל' הם פתחו. מה זה אומר עלינו כחברה? יש לנו הרבה יותר דברים שמחברים". תושבי בארי יצרו קשר עם קלמנזון והם נמצאים בקשר הדוק. "אני מספר בשיחות שלא רק אנחנו באנו לעזור, המון אנשים באו, ושמילואימניקים יוצאים לשנות את המציאות כמעט שלוש שנים".

למה אתה מתכוון?

"כל הסיפורים מ־7.10 מתחילים בזה שהיו אזעקות צבע אדום, והתושבים חשבו שזה תרגיל, כי זאת המציאות שהם התרגלו אליה. מציאות שבה צריך לקצור את החיטה כשהיא ירוקה כי אחרת חמאס ישרוף אותה. שיש מיגונית בכל מקום. המחויבות שלנו כחברה היא לדאוג שה'כרגיל' הזה לא יחזור".

קלמנזון היה בגרעין המייסד של פורום הגבורה שקרא להכרעה, ושם נוצר קשר עם משפחות החטופים. "דרשנו שזה לא יהיה עוד סבב כמו המבצעים הקודמים, אלא שנגיע להכרעה. מצד שני, סירבנו שזה יוצג כאילו אנחנו נגד משפחות החטופים. היו כאלה שניסו להציג את זה כך. יצרנו מפגש של משפחות חטופים וכאלה מפורום הגבורה. אני מסתכל להם בעיניים ורואה את עיני אמי שכבר לא יכולה לראות את אחי.

"אמרתי להם: אנחנו רוצים לראות את הנחמה שלכם ואנחנו מבינים יותר מכולם את הרצון להחזיר בן משפחה. אחרי שאמרתי את זה - משהו נפתח בינינו ויכולנו להסביר למה אנחנו רואים את המציאות אחרת.

"אז הטונים נרגעו לחלוטין. נכון, בטלוויזיה הראו את הקיצון, אבל לא הראו איך האלמנה מחבקת את אם החטוף, את הדלקת הנרות המשותפת. בניגוד לנאום קורי העכביש של נסראללה שטען שהחברה שלנו מתפרקת, באמת יש לנו הרבה יותר משותף", הוא מדגיש.

קלמנזון נזכר באירועים מבארי: "היו בתים שסירבו לפתוח, ורק כשצעקתי 'שמע ישראל' הם פתחו. מה זה אומר עלינו כחברה? שיש הרבה יותר דברים שמחברים אותנו"

מנחם רואה איך בסוף השיחות שהוא מעביר הקהל יוצא עם ראש מורם. "הם שומעים על מסירות הנפש, על האחווה שיש גם מחוץ לשדה הקרב ועל הרצון לפתור מחלוקות. חשוב לי להגיע לקהלים מאזורים פוליטיים אחרים, שמרגישים שיש ניכור וכיום רוצים לראות את הגשרים נבנים. עיקר השליחות שלי, שהשיחה תייצר גשר".

"מאמינים בשלמות הארץ"

לאחרונה הודיע קלמנזון שהוא מצטרף לתנועה חוץ־פרלמנטרית דתית־ימנית־חברתית חדשה בשם "אמונים", שמטרתה לחזק את היהדות ואת מדינת ישראל.

חיזוק היהדות מבחינתו יהיה "מתוך חופש", ובכוונת התנועה "להרים דגלים שלא מורמים בחברה הדתית, למשל מינוי דיינים, איחוי החברה, מערכת החינוך, להיות בית ליותר קהלים", הוא מסביר: "אנו נקדם ריבונות ומאמינים בשלמות הארץ, במלחמה בפשיעה, במשילות ובחיזוק שלטון החוק בישראל". בתנועה חברים גם דוידי בן־ציון, ללי דרעי, חיים גורן ואישים נוספים.