הגבורה הסודית של הישראלים

שנתיים וחצי עברו מאז היום שקטע את הקיום הישראלי. העולם של אתמול, שלפני 7 באוקטובר, מרגיש כמו חלום רחוק. הספדנו יותר מאלפיים הרוגים. אלפים נפצעו בגוף ובנפש, עשרות אלפים פונו מבתיהם, מאות מתקפות טילים ופיגועים. בעודי כותב את המילים האלה אלפי חיילי צה"ל נלחמים בלבנון והורים מודאגים, כמוני, מתעוררים מעוד לילה של שינה טרופה. החברה הישראלית כולה מפגינה חוסן בלתי ייאמן, החיים מתחדשים בין סבב לסבב, אבל העתיד כולו לוט בערפל.

יש פער עצום, בלתי מובן, בין השיח הרעיל ברשתות ובתקשורת לבין היום־יום הישראלי, שבו הסולידריות והערבות ההדדית מנצחות. ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מארחים אלו את אלו בממ"ד או במקלט, עובדים ומתנדבים יחד, או מברכים זה את זה בברכת "בשורות טובות", שהפכה לסמל התקופה. הציבור מבין באופן אינטואיטיבי שבחיים האמיתיים אין לנו את הפריבילגיה להיות שסועים ומפוצלים. שאם נעתיק את המריבות מהרשתות לרחוב, לבית החולים או ליחידת המילואים פשוט לא נשרוד. הלוואי שהמנהיגים שלנו היו מאמצים משהו מהרוח הזו.

כבר 30 שנה אני עוסק ביוזמות לאומיות של החברה האזרחית, ומעולם לא ראיתי רוח התנדבות והתגייסות כמו זו שהפגנו בשנתיים האחרונות. אלפי ארגונים ומתנדבים דאגו מאז בוקר 7 באוקטובר למאות אלפי אזרחים בכל תחומי החיים: רווחה, חינוך, בריאות, תעסוקה, פנאי, ביטחון ומזון. המגזר האזרחי הוא סיפור הגבורה הסודי של המלחמה הזו.

כל משבר הוא הזדמנות

יום אחד המלחמה הזו תסתיים, וכשתסתיים כולנו נהיה חייבים לשמור ולהעמיק את היסודות האזרחיים, את ההתנדבות, הנתינה והתשתית יוצאת הדופן שהקמנו בשנים הקשות הללו. מיזם כמו "חוסן ילדינו", שהקמנו כבר בבוקר 8 באוקטובר, מחבר בין המדינה, המגזר השלישי והמגזר העסקי לתמיכה בעשרות אלפי ילדים בקווי העימות, ומשמש מודל לדרך החשיבה החדשה הנדרשת מאיתנו. כל הממשלות הבאות יהיו חייבות למסד את שיתופי הפעולה עם המגזר האזרחי בתוכניות העבודה; חברות עסקיות יהיו חייבות להפנים שתרומה לקהילה היא לא אקט חד־פעמי, אלא צורת חשיבה הכרחית לכל התהליכים הארגוניים. ללמוד לחבר ולבנות במקום להפריד ולהתחרות.

המשבר עוד לא מאחורינו, והמחיר שהוא גובה מאיתנו בכל יום כחברה הוא גדול. עשרות אלפי ישראלים התייאשו ועזבו את הארץ. אם לא נדע לסיים את הסבבים והמלחמות, להפסיק את הרס המוסדות החברתיים שלנו ואת המריבות והסכסוכים הפנימיים, עוד רבים יילכו בעקבותיהם. במקום לגנות אותם, אנחנו, שישראל יקרה לנו כל כך, חייבים להוכיח לעוזבים ולאלו ששוקלים לעזוב שיש לארץ ולמדינה הזו עתיד טוב ומזהיר, ושהמקום הכי טוב בעולם עבורם לבנות את חייהם ולגדל את ילדיהם הוא כאן, בעברית, בין אחיהם ואחיותיהם. שאנחנו כאן לא בגלל הפחד מאנטישמיות, אלא כי אנחנו בונים פה חברת מופת, אור לגויים.

יש פער עצום, בלתי מובן, בין השיח הרעיל ברשתות ובתקשורת לבין היום־יום הישראלי, שבו הסולידריות והערבות ההדדית מנצחות. ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מארחים אלו את אלו בממ"ד או במקלט, עובדים ומתנדבים יחד, או מברכים זה את זה בברכת "בשורות טובות", שהפכה לסמל התקופה

כל משבר הוא הזדמנות, ומשבר גדול כמו זה שעובר עלינו הוא גם הזדמנות עצומה. מתוך הסערה נפתחות עבורנו הזדמנויות יוצאות דופן לפיתוח כלכלי, לשגשוג ולשיתופי פעולה אזוריים. אבל זו בעיקר הזדמנות לתיקון החברתי הגדול שכבר מזמן היינו צריכים לעבור: לשוויון בנטל ולסולידריות, לשיח של כבוד הדדי ושותפות גורל.

אחרי שראיתי את ההקרבה וההתגייסות של הילדים שלי ובני דורם, ואת ההתנדבות השקטה והעקבית של מאות אלפי ישראלים מכל קצות החברה, אני יודע שיש בנו יכולת לא רק לשרוד את המשבר הזה אלא לצאת ממנו חזקים, מאוחדים וטובים יותר. אם נדע לשמור על רוח האחריות, השותפות והאמונה זה בזה, נוכל לבנות מחדש ישראל יציבה, צודקת ומלאת תקווה, ולהבטיח שעתיד ילדינו יהיה ראוי לאומץ שהם מגלים היום.