כולי תקווה שהשיחות בוושינגטון יישאו פרי, ושערי הגבול יחזרו וייפתחו לטובת שני הצדדים - תושבי הגליל העליון ואלו שבדרום לבנון. חיזבאללה פוגע לא רק בנו, הוא הורס להם את המדינה. אין להם ממה לחיות.
אנחנו במטולה היינו בקשרי עבודה מעולים עם השכנים מצפון לגבול עד נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. הם עבדו אצלנו בחקלאות, חיו בתנאי רווחה ועם משכורות הוגנות - נוצרים, מוסלמים ודרוזים - שהגיעו כל בוקר דרך שער הגדר הטובה ואכלנו יחד. משנסגרו השערים, נותרנו בבת־אחת ללא ידיים עובדות. עברנו לעובדים זרים, אבל זה לא אותו דבר.
כרגע יש עזיבה נוראית. אנשים שגדלו והעבירו חיים שלמים בחבל ארץ זה - פתאום עוזבים. זה עתה פגשתי מישהי שסיפרה לי ש־90 משפחות נוספות בדרך לעזוב את קריית שמונה בקיץ הקרוב. על זה ראשי הרשויות לא מספרים בתקשורת - כמו שלא מספרים על עוד בית ספר שנסגר בהיעדר ילדים. במטולה, בית ספר שעבד כאן 130 שנה לא נפתח בשנת הלימודים הנוכחית. רק 38 ילדים חזרו ליישוב.
חייבים תמיכה ממשלתית
חייבים להקים רכבת - יש קו פעיל עד כרמיאל, ומזה כעשר שנים התוכניות להאריך אותו עד קריית שמונה תקועות. זה תנאי בסיסי. וגם שירותי בריאות - אסור להיות חולים בגליל. אין פה את ה"פריבילגיה" הזו. אני הולכת לקריית שמונה ומקווה שלא אזדקק למשהו מורכב. נוסף על כך חייבים הטבות כלכליות - להוריד מע"מ כמו באילת, להוריד את המיסוי. אם המיסים באותו גובה כמו במרכז הארץ, אין שום תמריץ להישאר פה.
אנשים שגדלו והעבירו חיים שלמים בחבל ארץ זה - פתאום עוזבים. 90 משפחות נוספות בדרך לעזוב את קריית שמונה בקיץ. על זה ראשי הרשויות לא מספרים בתקשורת
אנחנו רואים איך עוטף עזה חוזר לעצמו עם תמיכה ממשלתית אמיתית. אפשר לעשות זאת גם בצפון. אני אישית לא עוזבת. משפחתי כאן מדורי־דורות - 130 שנה. אני עובדת בחקלאות ולא מתכוונת לזוז. אבל אני לא יכולה להגיד אותו הדבר על השכנים שלי.
חייבים להגיע להסדרים, אין אפשרות לעוד מלחמות. לטובת שני הצדדים אני מקווה שעוד תהיה פה פריחה. מה אנחנו בסך הכל רוצים? לחיות בשקט.