"העבודה גורמת לי לשכוח את האסון": משה וינשטיין לא מוותר על הצפון

משה וינשטיין ממטולה מדבר בקול רם. אולי מפני שבגיל 77 השמיעה כבר לא מי יודע מה, ואולי מפני שהוא מבקש להעביר מסר למחבלי חיזבאללה האורבים בסביבה. ומה המסר? שגם מות בנו עומר ז"ל מפגיעת רקטה לפני כשנה וחצי לא יגרום לו לעזוב את האדמה שבה נולד, גדל והזדקן.

"רצו לשלוח אותנו להתאוורר בבית מלון למשך יומיים. לא הייתי מסוגל להשאיר את העובדים פה, תחת כיפת השמיים", סיפר כשנפגשנו ליד המטעים שלו. "ראש המועצה אמר: 'לא יעזור לך, אתה נוסע לירושלים וכל כיתת הכוננות תבוא לעזור', אבל המצפון לא נתן לי".

וינשטיין הוא דור רביעי במטולה מצד אמו, ואילו אביו הגיע לגליל עם יוסף טרומפלדור ב־1912. על פניו וידיו רואים את התלמים שחרשה ההיסטוריה. גם כשהעולם התקדם, הוא נשאר נאמן ליבול שאדמתו מפיקה בכל שנה.

"אבי, לפני שנפטר, אמר: 'היו לי שני ניסים בחיים'", סיפר. "נס אחד שנולד לי בן אחרי שלוש בנות, והנס השני שהבן החליט להמשיך את הדרך'. חקלאות היא לא הייטק ולא בעלות על מוסך - או שאתה נולד עם זה, חי עם זה ואוהב את זה, או שלא".

אז למשה ולעיניה וינשטיין נולדו שלושה ילדים. ענבר, שממשיכה לגור במטולה אבל לא נשארה בתחום, ושני בנים - עומר ועמית. "עמית מגיל 12 היה רץ ומתקן לכולם את המחשבים בבתים", האב נזכר. "לא היה דבר שביקשתי והוא לא עשה. תמיד אמר: 'תגיד מה אתה צריך, ואעשה. ללמד את המקצוע? תלמד את עומר'. עומר אהב חקלאות. הוא היה בן ממשיך שעבר את אביו בכמה וכמה רמות. הוא גמר בהצטיינות את בית הספר ואת הפקולטה, ובשנייה אחת נפרד מאיתנו".

רקטה במטע הפינק

עומר ומשפחתו התגוררו בקיבוץ דפנה הסמוך. מדי יום הוא היה מגיע למטולה כדי לסייע במשק החקלאי. ושם, ב־31 באוקטובר 2024, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, פגעה רקטה בשטח, בגבול בין מטע תפוחי הפינק ליידי לעצי הנקטרינה. עומר (47) וארבעה פועלים תאילנדים מצאו שם את מותם.

"הגעתי אחרי שתי דקות", משה סיפר. "ירדתי מהאוטו וראיתי את העובדים. אף אחד מהם לא זז. חיפשתי את הבן שלי ומצאתי אותו שוכב בצד. המזל שאלוהים אוהב אותי והם נשארו שלמים. לא רוצה לחשוב על אפשרות שהייתי רואה את הילד שלי מרוסק, או שהוא בכלל לא היה".

עומר השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים. אביו, גם היום, יורד בכל בוקר למטע שבו נהרג וממשיך לטפל בפירות. "אם אפסיק לעבוד, אמות תוך חודש", הוא משוכנע. "ככה זה משכיח לי את האסון".

ואתה לא מפחד כעת על חייך?

"גמרתי לפחד".

כשנפגשנו, משה לקח אותנו לבית במטולה השייך לבנו עמית ושנפגע באחד המטחים האחרונים. הוא צילם שם סרטון שבו תיאר את הפגיעה ברכוש. "אני נמצא ברחוב מצפה נפתלי וכל הקירות כאן מרוססים", תיעד וסיפר על המקום. "החשמל נפגע והכל מלא רסיסים מכל הכיוונים".

לפתע נשמע מאחורינו בום חזק. סוללת תותחנים סמוכה הרעידה את הסביבה, כמו בכל השעות האחרונות. משה כיווץ את עיניו, כמי שגם אחרי שנים לא התרגל לרעש האימתני. "אתה יכול לישון עם דבר כזה?" שאל, "גם אני לא. בשבת התעוררתי ב־3 לפנות בוקר אחרי אזעקה. פתאום הבית כולו רעד. התקשרתי לחמ"ל לשאול אם היתה נפילה בסביבה, והם אמרו 'נפל ליד השמורה'. יצאתי בבוקר וראיתי מכתש באדמה, עשרה מטרים מחלון חדר השינה שלי. בהתחלה חשבתי שחזירי בר חפרו במהלך הלילה, אבל שם היתה הנפילה".

"הצליחו להטעות אותי"

למשפחת וינשטיין אין ממ"ד בבית. רצו לבנות להם בקומת הקרקע, אבל משה ישן בקומה העליונה והסביר שעד שיירד כבר יסתיים האירוע. אז אשתו עיניה ישנה בימים אלה במקלט הסמוך ואילו הוא נשאר בבית. כמו שאמר - הוא הפסיק מזמן לפחד.

"בא לפה ראש הממשלה, והיחיד שהחרים את הפגישה איתו היה ראש המועצה שלנו, דוד אזולאי", משה סיפר. "הוא אמר להם: 'אני לא רוצה כסף, יותר חשוב שתדאגו לביטחון'. אנחנו יותר מחודש בלחימה ולא הורדנו את כמות הירי של חיזבאללה בכלום. גם אחרי הפסקת האש הראשונה, כשאמרו שהמקום בטוח, ראש המועצה שלנו היה היחיד שהזהיר. אני בכל מצב הייתי חוזר, אבל הוא צדק. אני מודה שהצליחו להטעות גם אותי, כי היתה תקופה שבכל יום הורדנו לחיזבאללה אוטו, אופנוע, בית, והם לא הגיבו. שאלתי את עצמי 'אין שם משוגע אחד שיחזיר?'. מתברר שהם חיכו בסבלנות והכניסו לנו אותו עד הסוף".

זה לא מסוכן להישאר פה בתקופה הזו?

"יש לי חתן שאמא שלו גרה בראשון לציון והיא מתקשרת אלי בוכה: 'תגרש אותם, שיבואו למרכז'. אמרתי לה: 'פה יותר בטוח. בראשון כשנופל טיל הולכת שכונה, פה מקסימום הולך בית'. בשום מקום לא בטוח".

וינשטיין עוד זוכר את השנים שבהן לא היתה גדר גבול והיחסים עם הלבנונים היו חמים וחבריים, אבל אז הטרור הרים ראש בהובלת חיזבאללה והאידיליה הסתיימה. בכניסה למטעיו סיפר על כל הכפרים בסביבה שאותם הוא מכיר מילדות. שם, מעבר לגבול, נמצא כילא ומאחוריו קליעה, ואת אל־חיאם הרחוק כוחות צה"ל משטחים ממש כעת.

"אני מאמין שעוד יהיה פה טוב", הוא אומר ספק בנאיביות. "הרי גם כילד לא האמנתי שאהיה בפירמידות במצרים או שאטייל בירדן, אבל הכל תלוי בהנהגה. במקומה הייתי מתבייש וקובר את עצמי. תחשוב שראש הממשלה נסע לערד עם מיגונית צמודה. לנו, התושבים, אין פה מיגוניות כדי לשמור על העובדים. בוא תראה איך נראה מקלט במטולה".

משה לוקח אותנו למקלט הסמוך, מפעיל את הפנס בנייד ומאיר מקום מוצף לחלוטין במים עכורים. "אנשים גרים פה", אמר בכעס. "מה הבעיה לסדר מקלט? זה יום עבודה עם באגר, או להרוס אותו ולבנות מחדש. להכל יש במדינה הזו כסף, רק פה, על גדר הגבול, אין".

משם משה לקח אותנו ל"בית החקלאי" במטולה שנקרא על שמו של עומר ז"ל. לאחר מכן הראה את המקום שבו בנו נהרג ועדיין רואים שם את הנזק שהותירה הרקטה הקטלנית. בסוף הביא אותנו לביתו, לפינת הזיכרון שהקים לבנו.

"הבאתי חמש אבנים לזכרו של עומר", סיפר. "אחת הורדתי בקיבוץ דפנה, שם הוא התגורר, אחת בבית שלנו, אחת במטעים, ושתי אבנים הצבתי באתר הנצחה שהקמתי לזכר הוריי. בחלום הכי שחור לא חלמתי שזה יהיה גם אתר הנצחה לבן שלי".

רק שמטולה היא מקום קשוח. לצד יופי מרהיב של סביבה גלילית ופריחת נקטרינות משכרת, בחצר בית משפחת וינשטיין יש אוסף רסיסים ושברי רקטות שנפלו בשטח החקלאי ויכולים למלא בקלות חצי חדר. יש שם אפילו גדר שאיכשהו התעופפה ונחתה אצלם היישר מבית לבנוני. שאלתי את החקלאי הוותיק אם זה גורלנו ולנצח נאכל חרב, והוא חייך בעצב ואמר: "אין לי אפילו זמן לחשוב על זה".

רופא, עורך דין וחקלאי

משה וינשטיין לא יעזוב את מטולה גם אם הרקטות ימשיכו ליפול, כי על אנשים כמוהו נבנתה המדינה. הרי הוא מאותם חקלאים שעליהם אמר טרומפלדור "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו".

"רופא, עורך דין וחקלאי עלו לשמיים", וינשטיין ביקש לסיים בבדיחה, רגע לפני שנפרדנו. "השלושה פגשו מלאך שאמר: 'אתם אנשים טובים, לכן אני נותן לכם צ'אנס נוסף להישאר בחיים, רק שכל אחד יבחר מה הוא רוצה להיות'. הרופא אמר: 'עזרתי, ריפאתי, אני רוצה להיות עורך דין כדי להרוויח כסף'. עורך הדין אמר: 'כסף יש לי, אני רוצה להיות רופא'. החקלאי חשב וחשב ובסוף אמר: 'אני רוצה להישאר חקלאי'. שאלו: 'אתה משוגע, למה?'. ענה 'בגלל שאמרו שבשנה הבאה יהיה יותר טוב'. אני כבר לא מחכה שיהיה יותר טוב".