את מה שביאליק, בן גוריון ועגנון הבינו מזמן - הממשלה הבינה רק עכשיו

על רחבת התפילה של "הקיר המטופש" - כפי שהגדיר השבוע את הכותל המערבי ג'יימס פישבק, המועמד הרפובליקני לתפקיד מושל פלורידה - מבקשים הפלסטינים להקים מחדש את שכונת המוגרבים, לסובב את גלגל הזמן לאחור.

ב־1967 הרסה ישראל את השכונה הקטנה הזאת, שתושביה אפשרו לאורך דורות את חילול הכותל בצואה ובגללי בהמות, ואף גבו דמי חסות מהמתפללים היהודים שם.

מי שיזרום הלאה עם הדימוי המטופש של פישבק ימצא כנראה גם את קברי האבות והאימהות בחברון ובבית לחם "מטופשים". שלל הגינויים האירופיים שניתכו השבוע על ראש ישראל, בעקבות החלטת הממשלה לחזק את האחיזה היהודית במערת המכפלה ובקבר רחל, אינם מנותקים מכך.

אבל היהודים, למרבה המזל, חושבים וחשים אחרת. ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, יהודי מלומד ושכלתן, תיאר פעם בהתרגשות את הכותל שעליו התרפקו יהודים דורות רבים, כאתר קדוש ש"כוח עצום וחדש זורם מתוך אבניו".

המשורר יוסי גמזו התפייט על "אבנים עם לב אדם", ודוד בן־גוריון פרץ בבכי כשהגיע לכותל בפעם הראשונה במהלך מלחמת ששת הימים והבחין בביוב ובמחראות הציבוריות שמטנפים אותו. הוא צירף את דמעותיו ל"נאד הדמעות הלאומי", כינוי הולם פי כמה לכותל.

באותן שנים הובילה המדינה בכותל מהלכים טבעיים ומתבקשים עבור עם ששב למולדתו ולקודשיו. היא החילה עליו ריבונות, ביטלה את הסטטוס־קוו המנדטורי שהצר את זכויות היהודים שם, ואף הפקיעה ורשמה בטאבו כרכוש מדינת ישראל 144 מטרים מתוך ה־488 שלו (חבל שלא את כולו).

השבוע, באיחור של 59 שנה, נקטה סוף־סוף ממשלה ישראלית צעדים מתקנים, כמו־ריבוניים, בעוד שני מקומות קדושים ליהדות, כשהפקידה את הניהול של קבר רחל ומערת המכפלה בידי מינהלות מוניציפליות ישראליות.

לעיריית חברון, שבה יש ייצוג לתומכי טרור, ולעיריית בית לחם לא תהיה עוד סמכות מכל סוג ביחס למעמדם של היהודים במקומות המקודשים להם, וחשוב לא פחות: אף לא ביחס ליישוב היהודי בחברון ולזה שבשנים האחרונות מתפתח בפאתי בית לחם בצמוד לקבר רחל.

שילוב מנצח

הנוכחות היהודית בחברון תוכל עתה להתרחב ממאות משפחות לאלפים, ובצמוד לקבר רחל יוכל המאחז היהודי הזעיר (עשר משפחות בלבד) לגדול משמעותית. כמו בעיר דוד שלמרגלות הכותל המערבי והר הבית, השילוב של עוגן התיישבותי לצד אתרים קדושים ליהודים הוא הערובה הבטוחה ביותר לאחיזה ישראלית שקשה יהיה לעקור; תשובה ראויה גם לזיופים היסטוריים ולתהליך האסלאמיזציה המואץ שהפלסטינים עושים למקומות שקדושים ליהודים.

קבר רחל, למשל ("קובת רחל"), שבו מבקרים יהודים כבר 1,700 שנה, הפך בפיהם ל"מסגד בלאל אבן רבאח", על שם המואזין הראשון, אתיופי חבשי במוצאו, ששירת כעבד בביתו של הנביא מוחמד ונהרג כשלחם את מלחמות האסלאם בסוריה.

גם מערת המכפלה היא שנים רבות בעבור המוסלמים "מסגד איברהימי", או כפי ששר הדתות הפלסטיני, מוחמד מוסטפא נאג'ם, מכנה אותו "הקדש אסלאמי טהור", שעל פי גורמים ברש"פ "ליהודים אין זכות לטמא אותו ברגליהם המזוהמות".

וזה קורה כידוע גם בכותל. אם בעבר הוא היה עבור המוסלמים "חאוט אלמבכה" - קיר הבכי (של היהודים), הרי כבר שנים רבות הוא בפיהם "קיר אל־בוראק". הפלסטינים מזהים את הכותל כמקום קשירת ה"אל־בוראק" - סוס פלאי ומכונף שעל פי האמונה המוסלמית נשא את הנביא מוחמד באחד הלילות ממכה לאל־אקצא. מהזיהוי הזה נגזרת בשנים האחרונות גם הטענה החצופה שהכותל קדוש רק למוסלמים, וכלל אינו קדוש ליהודים.

"שליח יפה לשליחות יפה"

המקומות הקדושים אינם רק מיסטיקה וקמעות, ובוודאי לא "קירות טיפשיים" או "עבודת אלילים", כפי שנטו לא פעם לזהותם גם סופרים כעמוס עוז וכמאיר שלו, או פרופסורים כגרשום שלום וישעיהו ליבוביץ (האחרון כינה את הכותל "דיסקוטק השכינה").

הכותל, וקבר רחל ומערת המכפלה, הם חבלים עבים של זהות ושורשים והיסטוריה ומורשת יהודית ואף סמלים לאומיים, שקושרים אותנו לארץ הזאת; "השער דרכו נכנסנו להיסטוריה", כדברי אורי צבי גרינברג על חברון; "דופק החיים של האומה", כפי שכתב ביאליק על האבות והאימהות שטמונים ב"מכפלה". הן "דמם בדמנו זורם", ברוח מילותיה של המשוררת רחל, בת העלייה השנייה, על רחל אמנו.

בן־גוריון הגדיר את חברון "שכנתה וקודמתה של ירושלים", והבין היטב מה היא חברון בעבור העם היהודי. הוא אף התריע כי "ייעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר". יגאל אלון כמו שמע לו, כשסייע למתנחלי חברון להקים את קריית ארבע.

גם הסופר ש"י עגנון ידע להתעלם מקיתונות הרוע שהתקשורת הישראלית שפכה על אבי היישוב היהודי המתחדש בחברון, הרב משה לוינגר, והכתיר אותו במילים "שליח יפה לשליחות יפה... שעתידין הדורות לכתוב מעשיו בספר, שהחזיר בנים לעיר אבותיהם".

אפילו המשוררת דליה רביקוביץ, שזוהתה עם השמאל והבוהמה התל־אביבית, האמינה שנים רבות כי זכתה ללדת את בנה יחידה בעקבות ביקור לילי עתיר דמעות שערכה אצל אמא רחל. רחל ינאית בן־צבי (רעייתו של הנשיא השני), שביקרה בקבר רחל, הרגיעה את חבריה שתמהו על עיניה הלחות, שלא "יחששו" לסוציאליזם שלה ש"לא נפגע מן המגע עם רחל אמנו".

ראשי היישוב היהודי בארץ בחרו ב־1920 לקיים את האזכרה להרצל דווקא בקבר רחל, ולהרחיבו ממוקד של תפילה פרטית למוקד של תפילות לאומיות, ברוח נבואת ירמיהו: "... ושבו בנים לגבולם".

מדוע כל זה רלוונטי עכשיו? כי התרבות הלאומית במדינת ישראל אינה יכולה, גם כיום, ללא מורשת דתית שמזינה אותה כבר דורות ארוכים. המקומות הקדושים הם חלק בלתי נפרד מאותה מורשת, חלק מסוד הזיכרון היהודי, עוד חיסון נגד שכחה. מי שמעלה על דעתו להתרחק מהם, יתרחק בהכרח גם מקורות ההווה והעתיד שלו.

החלטת הממשלה השבוע בעניין קברי האבות והאימהות שלנו, והיישוב היהודי שנשען עליהם, היא מימוש של מחויבות בסיסית לתודעה היהודית והלאומית של כולנו. צעד אחד, יש לקוות, לפני ריבונות.