עכשיו אתם בבית: שנתיים אחרי התקרית הקשה - אזכרה לאלון שמריז ויותם חיים

משפחת שמריז, יחד עם בני משפחה, חברים, וציבור גדול שהגיע לבית העלמין בשפיים, התכנסה היום (שני) לאזכרה במלאת שנתיים לפטירתו של אלון שמריז ז"ל. ההורים דיקלה ואבי והאחים יונתן, עידו ורוני נשאו דברים. אליהם יצטרפו גם שורדי השבי גלי וזיוי ברמן, חבריו של אלון שמריז, ורביד פלוטניק שישיר לזכרו.

גלי וזיוי סופדים לאלון שמריז: ״אתה אמור להיות פה. להיות באמצע ולגרום לנו לחשוב למה באנו לפה. תמיד היית שם חלק מאיתנו. היית עושה את הדברים בדרך שלך, לא היה אכפת לך מהחבר׳ה שלך, היית הולך עם אותם בגדים, אותו החומוס, אותו הקפה, וחשבת שאתה הכי טוב בכל מה שאתה עושה. לא מיהרת לשום מקום, לא התאמצת יותר ממה שצריך.

"כששמענו על המוות שלך התפרקנו, זה אחד הימים הכי קשים בשווי, במשך שבועות לא הפסקנו לחשוב עליך. אנחנו זוכרים את התכנון שהיה לנו להמשך החיים ביחד. אי אפשר לעכל את הדבר הזה. מאז שחזרנו החוסר שלך הכי מורגש שיש. תודה על כל החוויות והדרך שהשארת לנו ללכת בעקבותיך. לא נשכח שלמרות הקושי לא הפסקתם להחלחם עלינו״.

אחיו של אלון, יונתן ספד לאחיו: "אח שלי כמה אתה חסר. כמה ריק השארת. עברו שנתיים ואני עוד לא מצליח לעכל. חוזר עם עצמי כל פעם לאותו היום, כשכתבת לי את אותה הודעה, שהבנתי מה קורה. רציתי לתת לך טיפ של אח גדול, כזה ששולט בסיטואציה, כזה שאם יש לך בעיה אני מסדר לך אותה, כזה שכשאתה לא יודע למי לפנות אתה בא אליו. אח גדול רציתי לכתוב לך בחזרה שתיהיה בשקט ותתחבא, שתקפוץ מהחלון, שתשחק אותה כאילו אתה מת".

"ידעתי שהם בדלת שלך, ידעתי שאין זמן כתבתי לך שאני אוהב אותך ואתה חזק. שלחת לי אימוגי של לב בוהק. אין יום שאני לא רואה את ההודעה הזאת. בא לי לחבק את הלב הזה, לצאת למסע בתוכו שבו אני ואתה עושים חיים. טסים לכל המקומות שקיוויתי שנטוס אליהם כשתחזור. מדברים על איך הבסת את החמאס, איך יצאת לבד מהמקום שממנו אין יציאה".

אני מקווה שאתה מבסוט על כל הרילסים המפגרים שאני שולח לך. מדמיין אותך צוחק וכותב משהו שנון בחזרה. ואז מסתכל בתמונות שלך. איזה חתיך אתה, איזה גבר! כמה פחדת בטח. מעניין מה אמרת להם שלקחו אותך. מעניין מה ראית שיצאת, מה עבר לך בראש שהבנת שאתה בדרך לעזה. ונכנסת למנהרה חשוכה עם חבורה של נאצים. ואיך ידעת בדיוק מה הולך לקרות. והדיון שבטח עשית בינך לבין עצמך, דיון שמעטים מסוגלים לעשות, לקבל את המציאות ולשלוט בה. הפנמת, התעשתת, נערכת, פעלת, נכנסת לעולם חדש, מפחיד ולא מוכר. ושלטת בעולם הז"ה.

"הן סיפרו לי עלייך, כן אלה שחזרו. הן סיפרו על בחור חייכן, שדאג להרגיע. והצלחת להרגיע, והצלחת לתת תחושה שאתה כל יכול. והיית כל יכול. היה לך קסם ואנרגיה שאי אפשר לעמוד בפניה. איזה גבר אתה וכמה אני מתגעגע. ואיזו טרגדיה שלא פגשת את לביא. ואני זוכר כמה סיפרת שרצית אחיין לעשות איתו ברדק. והנה סדרתי לך אחיין ואיפה אתה אינעל העולם".

אלון הוסיף: "יהלי לא מפסיקה להזכיר אותך, זוכרת שרקדתם, ואת השטויות שעשיתם. והכל קפוא בזמן והיא תזכה להכיר אותך בן 26 לעולם. כי זכרונות קפואים בזמן, נמסים וזורמים לים. איך עשית את זה? אתה מבין שעברת 65 יום של עינויים והרעבות ויצאת כמו שד. בטח שהצלחת להשתחרר ידעת בדיוק מה צריך לעשות. אתה מכונה. כמה זה היה קרוב. היית הדבר הכי יפה בעולם, ולא האמנתי שבפעם האחרונה שנתחבק אני אחבק אותך כשאתה קר. הנשיקה שנתתי לך על המצח זה הרגע הכי טוב שהיה לי".

"אלון מצטער שלא הייתי שם, מצטער שלא הוצאתי אותך, אסור היה לי לישון, אסור היה לי לנוח. נכשלתי. הביאו לנו את הנעליים שלך שאיתן הסתובבת. עוד שבוע שם והיית כבר פותח פאב משלך".

"בלוויה לא הרגשתי את הרגליים, הידיים היו רפויות והראש היה כבד מידי כשהסיעו את הארון שלך ליד הקבר, קרסתי לא הצלחתי לנשום. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי לא האמנתי שאני קובר אח קטן לא האמנתי שזה הסוף וקראתי לך הספד שכתבתי, והזמן נעצר, והכאב הכאיב. ואני לא מצליח להאמין שהגענו לפה. אני כל כך מצטער. למדתי ש'אין' זה לא ההפך מ'יש'. ההפך מ'יש' זה כלום. ואלון הוא לא כלום. ב'יש' שלך היה חזק, יוצר, אנרגטי וסוחף, זה לא נעלם גם כשהגוף איננו".

"ה'אין' שלך לא משתווה ל'יש' שלך. הוא לא מנצח אותו, הוא רק מזכיר לי כמה היה פה משהו גדול היה לך הכל, היה לך חיוך שיכל להמיס קרחונים לא היו לנו מספיק תמונות ביחד, לא היו מספיק סרטונים, ואת הכל כבר ראיתי ואני רוצה עוד, ואני לא אפסיק אלון, נשבע, לא אפסיק להיזכר, לא אפסיק להזכיר, לא אפסיק להתגאות שאתה אחי. מקווה שאתה גם גאה. מקווה שעכשיו יש לך יותר נחת שגלי וזיוי באו לבקר".

איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, התכנסה עם בני משפחתה וחברים לאזרה של בנה בקיבוץ גבולות. תמיר, אביו של יותם, אמר על בחירת מקום קבורתו של בנו: "המקום שבו הוא נולד זה המקום שבו הוא ינוח, בשדות המוריקים של קיבוץ גבולות".

איריס דיברה באזכרה ואמרה: "יותם. ילד אהוב, איש צעיר עם לב של זהב.
כשקראתי לך יותם לא התעמקנו יותר מידי במשמעות. בפי שלי קראתי לך מאמו. שלנו ילד של אור וזהב, האם אתה כמו יותם התנ"כי שהזהיר את ישראל מפני המלכת מלך שאינו מתאים? קעקעת על עצמך פסיק ונקודה ובחרת תמיד בפסיק. תמיד היית בשיח עם מלאך המוות".

"אתה בבית שלך עכשיו. במקום ללא סבל וללא כאב. אני מבינה שלא סתם עזבת. השארת לנו להיות הנציגים שלך על פני האדמה. לעסוק בטיפול ושיקום במוזיקה. אתה נוכח אצלי החיים יותר ממה שאפשר היית בחיים. כשהגוף שלך היה דואב התעסקתי בזה ולא הבנתי את התעצומות שלך. אני ערה לסימנים שאתה שולח לי ולכולנו. אתה מסביר בחלומות שאתה לא מת אלא חי, וצריך לזכור את זה".

"נבנה בית לזכרך וגם מרפאה למחלה שהייתה לך. השארת לנו סיכוי לנגד ממך, ואנחנו יודעים שרצית המשכיות. מקווים שנעמוד פה בשנה באה ויהיה לנו נכד ג'ינג'י על הידיים".

בלה, הסבתא: "תראה כמה אנשים באו לפה. מאז 7 באוקטובר, הכל השתנה כאן. אחרי שבוע באו מהצבא ואמרו לו שאולי אתה חטוף. זה שימח אותי. אולי תהיה עסקה ואתה בקרוב. המוזיקה החזיקה אותי. זעקתי שהגיע הבשורה: זה לא נכון, אומנם חזרת כגיבור חזק אבל לא כמו שרציתי, אין לי מלים לתאר את הגעגוג שהולך ומתעצם".

אחיו של יותם דיבר גם כן. "היי, אתה המתופף הכי מפורסם בארץ. כל הזמרים הכי טובים עומדים בתור כדי שתנגן איתם. כל הבנות רוצות להיות איתך, וגם חלק מהבנים. אתה רק מנגן כמו שתמיד רצית. אפילו קיבלת אות גבורה מהנשיא. אתה - שלא רצו לגייס אותך".

"אולי זה בכלל לא מזיז לך. הלוואי שהייתי יכול לקבל מענה על כל השאלות שיש לי אליך. זה החזיק אותך בשבי להיות הגיבור שחזר עם הסיפור הכי מטורף? להראות לכל מי שחשב שאתה חלש?  קשה לי לחשוב מה עבר עליך ברגעים האחרונים. חשבת שאתה חוזר הביתה ולא משהו אחר? אולי זה היה רגעים של אימה ופחד? של למה הורגים אותי?"

"תמיד אמרת שהעולם הזה דפוק. אבל אם היית חוזר, עדיין היית גיבור. כל מה שנותר לנו זה העדויות של החברים שפגשו או בשבי". אחיו הוסיף: "אני מפחד מהרגע שבו אנשים יפסיקו להגיע ואני אמשיך לעמוד ולדבר איתך".

אחיו תום: "יותם הוא גיבור ,אבל אני יכול להשתמש במיים 'נהרג בשוגג' שנזרקת. המילה' בשוגג'? אני תוהה, איך אפשר לטעות שרואים ילד יפה, ג'ינג'י עם קעקועים? יותם היה איש מלא באנושיות. במקום שלא הייתה, הוא היה אנושי".

יותם ואלון נהרגו בתקרית הירי לצד סאמר טלאלקה. הירי בשוגג התרחש ב-15 בדצמבר בשכונת שג'אעיה שבעיר עזה.