חוף זיקים, אחד המקומות שספגו את המכה הקשה ביותר ב־7 באוקטובר, נפתח מחדש בחודשים האחרונים לאחר יותר משנתיים שבהן הוגדר כשטח צבאי סגור. כמו כל העוטף, גם כאן הכאב נוכח בכל סנטימטר, אבל דווקא החוף הזה הפך לזירה שבה מתחיל תהליך שיקום שנראה כמעט בלתי אפשרי.
מי שמבקשים להוביל אותו הם אנשי עמותת “הגל שלי”, שבחודש שעבר פתחו כאן את המרכז ה־20 שלהם בחוף הבית של תושבי העוטף.
הסיפור של המקום מתחבר כמעט באופן סימבולי למילים של נעם פלר, לוחם לוט"ר ומדריך גלישה בעמותה. החיבור שלו לחוף עמוק וממושך. “ההיכרות שלי עם חוף זיקים מתחילה בצוק איתן,” הוא מספר. “ביליתי פה כל הלילה במשך שבועיים… זה היה המקום שלנו. כל מילואים, כל שנה, מגיעים להסמכה בחוף זיקים. זה הבית.”
אחרי הקרב העקוב מדם בבארי, שבו איבד ארבעה חברים, הגיע הרגע שלא היה מסוגל לדמיין: “אמרו שיש מחבל מתחפר בחוף וצריך להשמיד את החוף. ירינו טיל על המבנה וסרקנו את כל החוף. זה היה בלתי נתפס מבחינתי המקום שאני אוהב, ואני מקבל משימה להשמיד אותו.”
כשחזר בחודש שעבר, אחרי פתיחת מרכז “הגל שלי” בחוף, הגוף שלו הגיב מיד. “הייתי מכווץ. זה החוף שבו ירינו, שבו שכבה הגופה של המחבל… הדבר הראשון שעשיתי היה לשים רגליים במים. הים הוא המקום הבטוח שלי.”
היום הוא חלק מהצוות שמנסה להפוך את החוף מהמקום שבו התחולל אחד הימים האפלים בתולדות המדינה למקום שמחזיר נשימה. “הגל שלי מציל לי את החיים,” הוא אומר. “לשבת עם משפחות מהעוטף ולדעת שנתנו להם משהו זה מחזיק אותי.”
ירון וקסמן, מייסד שותף ומנכ״ל “הגל שלי”, מתאר את מה שעמד מאחורי ההחלטה להקים את המרכז דווקא כאן: “המרכז שלנו באשקלון כבר היה בתפוסה מלאה, והבנו שאין מצב שבגלל כיתות, גלשנים או כסף אנשים לא יקבלו עזרה. האנשים האלה לא ייסעו רחוק. טיפול צריך להיות קרוב, נגיש, קל ונוח.”
מציירים בין עמדות הירי
עם הגעתם הראשונה לחוף לאחר הטבח, המקום היה כאוס אחד גדול. “זה היה שטח צבאי סגור,” מספר וקסמן. “המועצה הייתה בעומסים בלתי נתפסים. כבר ידענו שכשזה ייפתח, אנחנו חייבים להיות חלק מתהליך השיקום.”
מאחורי העבודה של העמותה עומד מודל טיפולי מבוסס מחקר. “הזמינו אותנו לבית הלבן,” אומר וקסמן. “הכול מגובה במחקר של אוניברסיטת בן גוריון. ‘הגל שלי’ יעיל בין 75% ל־82% בהפחתת סימפטומים של פוסט־טראומה: חרדות, סיוטים, הימנעויות.”
העיקרון פשוט אך עמוק: יצירת מרחב בטוח שבו המטופלים לא חייבים לדבר, אבל יכולים אם ירצו. “יש אנשים שנמנעים מלפגוש חברים, או משתמשים בחומרים כדי לא להרגיש את החרדה,” אומר וקסמן. “בקבוצה אתה שומע מישהו שהיה איתך בקיבוץ באותו היום. זה מנרמל, נותן תיקוף, מרגיע.”
עם פתיחת החוף, הם ידעו שזה לא יכול להיות רק אתר של הנצחה. “זה כואב, אבל צריך גם חיים. אנשים הולכים כאן מאה עשרים מטר בין עמדות הירי, ומתיישבים לצייר.”
הפעילות הזו נשענת על ניסיון מול קהילות רבות: 17 יישובים במועצה, קבוצות של משפחות, וגם יותר מ־22 חטופים שחזרו ומשפחותיהם. תמיכה משמעותית הגיעה מחו"ל: “הפדרציה בבוסטון, קרנדל, ניו יורק כולם העמידו הון עוד לפני שידעו איך זה ייראה. הם פשוט האמינו.”
“ביום שהחוף נפתח,” הוא אומר, “היינו שם. זה אחד הדברים הכי מדהימים שעשינו ב־12 השנים האחרונות. 7,500 איש יעברו כאן בחמש השנים הקרובות. זה מאמץ לאומי לשיקום. צריך לעשות את זה מקצועי, איכותי, עם כל הלב.”
"מחכה לבוא לפה עם שגיא"
הסיפורים שנולדים כאן בחוף מוכיחים עד כמה המקום הזה הפך למרחב שמאפשר לנשום.
יובל שרעבי, בתו של יוסי שרעבי ז״ל שנחטף ונרצח בעזה, סיפרה כי בשנת השירות שלה בעמותה מצאה בים את הדרך להיות קרובה לאביה: “עשיתי שנת שירות ב‘גל שלי’. הייתי כל היום בים, במקום שהכי אהבת. ככה הרגשתי הכי קרובה.”
אביטל דקל־חן הגיעה לכאן כשכמעט לא נשאר לה כוח. בעלה שגיא נחטף ושב מהשבי פצוע קשה. “כשהוא חזר הבנתי שאני צריכה להתחיל לטפל בעצמי,” היא אומרת. “לא נשאר לי כוח לדבר. בים גיליתי מקום שאני לא צריכה להסביר בו כלום.”
הגלישה הפכה אצלה לכלי התמודדות. “רגע אחד גל מלוח מציף אותי ואני חושבת על שגיא, על המים המלוחים שהוא שתה בשבי. זה צובט. אבל זה חלק מההתמודדות.”
שגיא עצמו הבטיח שיצטרף ביום שיחלים. “זה המקום לאנשים שלא מדברים הרבה והוא כזה,” היא אומרת. “אני מחכה לרגע שנבוא לכאן ביחד.”
אביטל חלק מקבוצה של נשים מניר עוז, רובן איבדו בעלים או ילדים. “כל אחת שם עם סיפור חיים מטורף,” היא אומרת. “ובכל זאת פעם בשבוע כולן עוצרות הכול, מגיעות לכאן, גולשות, נושמות. בארבע אנחנו תמיד טובות יותר ממה שהיינו בבוקר”. על החזרה לניר עוז היא אומרת בכנות: “אנחנו, המשפחות הצעירות, לא נחזור. צריך קודם לשקם את האנשים. איך אפשר לחזור לבית שבו היו מחבלים?”
ובכל זאת, היא מוצאת ניצחון במקום שבו הכול נחרב: “תחשבי שזה היה שטח עזוב אחרי טבח. ועכשיו יש כאן מקום שמחזיק אנשים. זה הניצחון שלנו. האויב לא ישבור אותנו.”
עומק הפעילות הזו מתחיל בכלל בהיסטוריה של העמותה. “הגל שלי” הוקמה לפני 12 שנה כפיילוט קטן של שני צעירים עם גלשנים וחלומות. “לא חשבנו שזה יגיע למה שזה,” אומר וקסמן. “הים הוא משאב אדיר אנשים באים אליו כדי לחגוג, לבכות, לפגוש את עצמם.”
המודל הטיפולי מורכב משלושה שלבים: מסר על הים ושיעור לחיים, גלישה במים שקטים או סוערים, ומעגל עיבוד. “כמה אפשר רק לדבר?” שואלת אביטל. “הטיפול כאן איפשר לי, לבת שלי, ובעתיד גם לשגיא, מקום לפרוק ולהיות.”
אחרי 7 באוקטובר יצאו עם משאית גלשנים ליישובי העוטף. “לא כדי שאנשים יגלשו כדי שיפרקו. בכינו איתם. ככה זה גדל. צירפנו 4,000 איש. לא היה לנו תשתיות, לא כוח אדם, לא כסף רק ידיעה שאנחנו חייבים להיות שם.”
כך נולד הרעיון להקים את המרכז דווקא בזיקים. “במקום שקיבל את המכה הכי קשה,” אומר וקסמן, “חייב להיות משהו שמייצר עתיד. תקווה.”
ואולי זו המשמעות של מה שקורה בחוף הזה היום: מקום שנחרב עד היסוד ומתחיל להבנות מחדש. “הגל הוא תנועה. שיקום. תקומה. חיים”, אומר ירון. הים שסחף איתו את הזיכרון הכואב מאפשר עכשיו להתחיל, גל אחר גל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו