הרב עמיאל הירש | צילום: אדגר דה לה וגה

תקווה בימים של ייאוש: אלוהים לא יפרוש חופת שלום - אנחנו נבנה אותה

כמנהגי בהכנה לימים הנוראים, שאלתי אנשים על מה היו רוצים לשמוע בחגים - התשובה הייתה אחת: "תקווה" • היהדות עוסקת במעשים, לא בציפיות פסיביות ומטרת התפילה היא לחזק אותנו, לא את אלוהים • הפסיקו לגלול והתחילו לפעול - ככל שנפעל, כך ייסוג חוסר התקווה

כמנהגי בהכנה לימים הנוראים, אני שואל כמה שיותר אנשים על מה הם חושבים, ועל מה היו רוצים שהרב שלהם ידבר בחגים. השנה, שוב ושוב, התשובה שקיבלתי הייתה: "תקווה". "דבר על תקווה. תן לנו תקווה. הזמנים כל כך קודרים. הכול מדכא".

הקרב על נחל עוז היה אבוד מראש, כמעט. נחל עוז אחרי הטבח, צילום: יונתן זינדל/פלאש90

כולנו חשים בכך, נכון? המתח, הקיטוב, חוסר ההסכמה הלוהט - ואף הבוז - כלפי השקפות פוליטיות ודתיות שונות; הדאגה הגוברת לגבי מצבו של העולם.

ביליתי שבועות בהרהור על מושג התקווה. למה מתכוונים אנשים כשהם אומרים את המילה? מה בדיוק הם רוצים לשמוע? האם רבנים צריכים לחלק דרשות מבושמות שמכסה על סירחון זמננו? אם אנחנו רוצים לשפר את ההיגיינה, עלינו לטפל בבעיה שמצריכה בושם מלכתחילה.

דתות רבות התמודדו עם חוסר האונים מול סופיות המוות. הן דיברו על "העולם הבא", "ימות המשיח", "גן עדן". אלו היו מושגים שנועדו להציב את ההווה בפרספקטיבה של נצח, ולתת לאנושות תקווה.

גם מסורתנו עסקה כמובן בעולם הבא. אבל עיקר תשומת הלב שלנו מופנית אל ההווה, אל חיינו ואל חיי האנשים שחולקים איתנו את העולם. מה שיקרה לנו בעולם הבא קשור ישירות לאופן שבו אנו חיים כאן. המטרה והתוצאה של המחשבה הרבנית היא לאשרר את ההווה, את הכאן ועכשיו.

ההריסות בכפר עזה, צילום: רויטרס

התלמוד מספר: "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו". (מסכת עירובין דף יג).

היהדות עוסקת במעשים. חכמינו פיתחו מערכת מוסרית של התנהגות שמאפשרת לנו להפיק משמעות, הנאה, כוח, הישגים - ותקווה. קהלת היטיב לנסח: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך – עשה". (קהלת ט, י).

דווקא בעשייה אנו מקילים על חוסר התקווה. תפקיד התפילה לשלום שאנו אומרים אינו בציפייה שאלוהים יפרוש חופת שלום, אלא שאנו נבנה אותה. מטרת התפילה היא לחזק אותנו, לא את אלוהים. לחשל את מחויבותנו למלאכת התיקון: לבחור בחיים על פני המוות, במשמעות על פני ייאוש, בפעולה על פני פסיביות.

יהודים מתלוננים הרבה, אבל אם נביט לעומק, תלונותינו משקפות מחויבות לעתיד, התעקשות שאפשר לעשות טוב יותר. בני האדם לא חייבים להיות כל כך אומללים. יש תקווה לעולם הזה. האנושות יכולה לתקן ולהיגאל. תקווה היא אמיתית. היא מוחשית. היא פרודוקטיבית. היא פעילה. תקווה היא האמונה והמחויבות לכך שאנחנו, כיחידים, כקהילה וכעולם, יכולים להשתפר.

מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, צילום: ללא

הפסיקו לגלול, להקליק, להתאבסס, והתחילו לפעול. ככל שנפעל, כך ייסוג חוסר התקווה. וכשכוחותינו יכלו וזמננו יסתיים, נעביר את המאבק לדור הבא, כפי שאנו קיבלנו את הלפיד מאלו שכבר נמים את שנתם בעפר. יש תקווה בדור הבא. כל אדם חדש שנולד, כל דור חדש, נושא בתוכו פוטנציאל להצית שרשרת אירועים שתוביל לתיקון, לתחייה ולהמצאה מחדש.

שנה טובה - מי ייתן והשנה הזו תהיה שנה טובה, ותיכתבו ותיחתם בספר החיים.

הכותב הוא רב ראשי של בית הכנסת Stephen Wise Free Synagogue בניו יורק. ב-2024 The Jerusalem Post כלל אותו ברשימת "50 היהודים המשפיעים ביותר של השנה", מגזין City & State New York תיאר אותו כ"קול המשפיע ביותר במחוז מנהטן עבור יותר מ-300 אלף יהודים", ו-The New York Observer ציין אותו בין "המנהיגים הדתיים המשפיעים ביותר בניו יורק".

כדאי להכיר