כשההווה הופך לעבר עתיק: איך יראו אותנו הארכיאולוגים של העתיד?

אם היינו מבקשים מבני האדם בשנת 1,225 לקרוא את הכתבה הזו, בשפתם, סביר להניח שהם היו בטוחים שמדובר במדע בדיוני ולא מצליחים להבין יותר מדי, פשוט כי אין שום אפשרות אחרת. אבל, מה יקרה אם ניקח את מכונת הזמן שלנו 800 שנה קדימה, לשנת 2,825? מה יחשבו בני האדם אז על ההוויה שלנו כיום, על חיי היום יום שלנו ועל התרבויות שלנו?

ובכן, סביר להניח שאת המסקנות שלהם יסיקו ארכיאולוגי העתיד באמצעות מה שנשאיר אחרינו, ממש כפי שקורה כיום – כאשר החוקרים חופרים על מנת למצוא תגליות מוחשיות, אותן הם מצליבים, אם ניתן, במקורות כתובים או בתגליות רשומות אחרות שנמצאו באזורים ובמקורות שונים, חלקם מתוך ממצאי העבר, והופה! יש לנו פיצוח שכולל תיארוך, מהות וייעוד, עד כמה שניתן כמובן.

חשבו על זה - במקום צלמיות עתיקות, בולות שסגרו מעטפות או כדי יין עתיקים, החוקרים העתידיים ימצאו המון פלסטיק, שבבים מסוגים שונים ומכשירים מרוסקים, שפעם נהגו לצלם באמצעותם סגנון תמונה שנקרא "סלפי".

ליאור ישראלי, סטודנטית צעירה שסיימה לאחרונה לימודי עיצוב תקשורת חזותית במרחב במכללה למינהל, מבקשת להקשות על התפיסה הזו ומציגה פרויקט שלוקח את הכתוב למחוזות רחוקים, קיצוניים יותר, בשאלה אחת מרכזית – מה יעשו אותם חוקרים בעולם ללא מקורות כתובים, שבו לא יהיה ענן מידע שיאחסן את כל מה שלמדנו בעבר? לאן יפליגו מוחותיהם הקודחים של הארכיאולוגים בתקופה חדשה, שקמה אחרי שבר גדול כל כך שהצליח למחוק את כל הידע שנצבר עד כה?

נולדה מעצבת

"מגיל קטן הייתי ילדה מוזרה", נזכרת בחיוך ליאור, שהתגוררה בארצות הברית עד גיל 18. "כשהייתי חוזרת מבית הספר לא הייתי רואה בובספוג אלא תכנית אחרי תכנית בערוץ העיצוב האמריקני. כבר מהגיל הזה ידעתי שהחלום שלי הוא להצליח לשלב בין עיצוב פנים לתפיסה של האדם, לתהיות שלו".

אחרי שעלתה ארצה, כאמור, על מנת להתגייס לצה"ל, התגוררה בכיסופים ובמרכז הארץ, לסירוגין, והחליטה לגשת ללימודי תואר ראשון. "נרשמתי בכלל לתואר במינהל עסקים, אבל אז אמרו לי שיש את המסלול לתקשורת חזותית במרחב ושהוא מתאים לי הרבה יותר", מתארת.

"הבנתי שזה השילוב המושלם בין הבנת האדם לבין השפעת הסביבה והעיצוב עלינו ולהפך, והלכתי על זה". במהלך השבוע האחרון היא הגישה את פרויקט הגמר שלה בהתמחות במיתוג, "אסמבלאז': במכון לארכיאולוגיה ממצאית של מדינת ישראל לשנים 2020-2025".

"הרעיון היה לייצר פרויקט סביב ה'ניאו', שלוקח נושאים מגוונים ומציג אותם אחרי התחדשות מסוימת. אני חשבתי לעשות מעין 'הפוך על הפוך' והמצאתי את המושג 'ניאו פרה-היסטוריה', שמציג דרך עיצוב את התקופה הנוכחית שלנו בעוד זמן מסוים". ישראלי בחרה להתמקד בחמש השנים האחרונות, שלדבריה היו רוויות באירועים שיכלו לשמש בסיס מוצק לממצאים עתידיים, אותם חוקרי העתיד מצאו, לכאורה, במסגרת תפקידם במכון המומצא והמקצועי למדי.

המכון הדמיוני

"מגפת הקורונה ומלחמות גלובליות - זה מה שמאפיין את חמש השנים האחרונות יותר מכל דבר אחר. רציתי שהפרויקט יתמקד בשנים שחקוקות עדיין בתודעה שלנו", מסבירה. הפרויקט מציג אוסף ממצאים שכביכול נמצאו על ידי ארכיאולוגים עתידיים, מחולק לשלושה תחומים: חפצים, תמונות וזיכרונות, ומבנים.

"כתבתי רשימות על גבי רשימות של חוויות, חפצים, טרנדים, סוגי מוזיקה ומזון ובעצם כל דבר שאפיין בעיניי את חמש השנים האחרונות", משתפת בתהליך. "בהמשך תייקתי את הרשימה לחפצים; לתמונות ולדברים פחות מוחשיים כמו זיכרונות; ולמבנים". מהנקודה הזו, הייתה ליאור צריכה להצליח להמחיש כל נקודה בצורה הטובה ביותר, אך תוך כדי שימת לב לתלאות שעבר כל מוצג במשך כמה מאות שנים. "ניסיתי להפוך כל דבר למשהו שקצת רחוק ממנו, אבל שיהיה עדיין אפשר לזהות אותו. כתבתי לכל חפץ את ההסבר שלו כפי שחוקרי העתיד העלו בספקולציות שלהם, וזו התוצאה שהתקבלה", מציינת בסיפוק כשהיא מצביעה על הפרויקט.

"כך למשל, נעלי קרוקס הפכו על ידי החוקרים לכלי לסינון חומרים. מעגל ריסים הוא בכלל מכשיר עבודה מסתורי, תחנת דלק היא סוג של באר מים בהתחשב בעובדה שאז עוד היו צריכים אותם. אם לא, התחנה היא סוג מקום בו היצורים שהתהלכו פה טענו כוחות". עוד מוצגים בפרויקט חדר בית חולים מתקופת הקורונה, שעל פי החוקרים בעתיד מהווה מקום טהרה עם המון "קודים" על הקירות, מיגוניות שסברו ששימשו כמקום מקדש, ואף נועה קירל בכבודה ובעצמה, שזכתה לקידום משמעותי. "יצרתי הדפס שנמצא במוסד רשמי, ועליו תמונה של אישה מכובדת. למטה, בקטן, כתוב 'ראש הממשלה' עם שמה, ועכשיו אני מבינה שניבאתי את האלבום שהוציאה לאחרונה", צוחקת.

חרף התצוגה האופטימית שליאור ביקשה ליצור, היא הרגישה מחויבת להתייחס גם לאירועי השבעה באוקטובר, ששינו את ההיסטוריה שלנו כאן, לעולם. "אחד המוצגים מציג דיסקית כדי להמחיש את שירות המילואים, כאשר החוקרים מתלבטים למה היא שימשה. מוצג נוסף הוא הסיכה הצהובה שמייצגת עבורנו כיום את החטופים כחלק ממשחק 'קטאן', שבעבור אנשי העתיד מבטאת מערכה כלשהי", מציינת, ובאופן סמלי מדייקת באשר לאותה מערכה, דווקא בימינו. "הייתי חייבת לקשר את הכל למשהו אופטימי יותר, אז לקחתי את הזיכרון של פסטיבל 'הנובה' והפכתי את תמונות ה'דאפו' שמסובבים באמצעות היד למסיבת סחרור פיצות – כיוון שכך, לפי החוקרים, חגגו את יום העצמאות בעבר".

באמצעות שימוש בכלל האלמנטים הללו, שחלקם נוגעים בנקודות הרגישות ביותר שלנו כאומה, הצליחה ישראלי להעביר את המסר לפיו יש לנו, בני האדם כיום, כוח משמעותי ביצירת הזיכרון שישתמר. "אני רוצה שנחשוב על האופן בו אנחנו משמרים את הדברים, ובעיקר על מה אנחנו רוצים שיאפיין את התקופה שלנו? בהתחשב בעובדה שזה מה שנשאר מאיתנו, מה אנחנו יכולים לעשות היום כדי לשמר את ההיסטוריה כפי שהיא, על מנת שתיטיב עמנו?". אולם יחד עם השאלות הללו, התערוכה מעלה שאלה נוספת – מה יהיה מקומם של הארכיאולוגים בעוד 800 שנה? האם הם באמת לא יבינו מה קרה פה, מאות ספורות לפני שהגיחו לעולם, או שמא מצבורי הידע והמקורות הכתובים הם אלה שיצליחו לסייע להם?

מה יגידו המומחים?

"אם אנחנו ממשיכים באותו קו של הפרויקט ואכן לא יהיו מקורות ידע אחרים למעט אלה המוחשיים, אזי שאנשי המקצוע יתקשו מאוד בשחזור מציאות העבר", טוען פרופסור גדעון אבני מאוניברסיטת חיפה, ששימש בעבר כמדען הראשי של רשות העתיקות.

"היום אנחנו מסתמכים על ממצאים פיזיים ועל כתובות מסוגים שונים. אם העולם לא יישאר, הרי שלא יהיו מקורות ידע כתובים. כך למשל, ידעו החוקרים שישתמשו בינתיים במכשור מתקדם ומדויק שבין השנים 2020-2025 ייצרו הרבה מיגוניות וטילים באזורנו. מה שהם לא ידעו הוא למה זה קרה, כיוון שאין ארכיון. אם הענן יתפוגג, אז גם המידע יתפוגג". פרופסור ליאור גרוסמן, ראש המכון לארכיאולוגיה וראש המעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית, מוסיפה: "בהחלט יכול להיות שיהיה אירוע שיהרוס את ההיסטוריה הכתובה. למעשה, פעמים רבות הביקורת עלינו, הארכיאולוגים, היא שאנחנו מוצאים דבר אחד ומשייכים אותו לתחום שונה לגמרי, כזה שמתחבר אלינו מבחינה סובייקטיבית".

לפי פרופסור גרוסמן, על החוקרים "לנתק" את החשיבה המוכרת להם ולבחון כל ממצא לעצמו, במטרה לייעל את תהליך המחקר ולהגיע לתוצאות המדויקות ביותר. "אנחנו נלחמים בעצמנו לא להיות סובייקטיביים ודווקא למצוא אלמנטים אובייקטיביים, לצאת מעצמנו ולא לנתח את הדברים כמו שהיינו מנתחים אותם בסביבה ובתרבות שלנו, שיש להן את הקודים שלהן". אז, היא ממליצה לחוקרי העתיד להתבסס על החשיבה הזו.

"היום אנחנו מחברים המון שיטות כדי להיות אובייקטיבים", היא מוסיפה, ומציינת שהיא כבר "משתוקקת להגיע ליום בו יומצאו המכשירים המתקדמים שיוכלו לגרום לחוקרים לצאת מגדרם לחלוטין ולהסתכל על הממצאים בראייה עובדתית". פרופסור אבני, מצדו, מסתכל על הדברים בצורה שונה. "בהרבה מובנים, רבים אומרים שכבר משנת 2,000 המקצוע שלנו די גמור", מציין.

"הבינה המלאכותית תדע מה זה כל דבר עד לפרטי המפרט שלו, והארכיאולוגים, שאמנם ימשיכו לחפור אתרים, ידעו הרבה יותר טוב מה עומד לפניהם – עוד לפני שהם רואים את הממצא בעיניים. הם יצליחו לקבל תשובות לגבי ד.נ.א קדום, מטענים גנטיים, מיקומים גיאוגרפיים ועוד המון אלמנטים שקשה לנו היום לקבל תשובה לגביהם".

עם זאת, השניים מצליחים להישאר אופטימיים גם בתוך ההתקדמות הטכנולוגית המסחררת. "בהחלט יישארו לנו היצירתיות, התהיות, השאלה הנכונה לשאול בזמן הנכון שהיא למעשה עומדת בבסיסו של כל מחקר. המוח שלנו הוא העיקר פה, והוא יישאר איתן וחריף יותר. עם זאת", מסתייגים, "אין לדעת לאן הטכנולוגיה תתפתח". ובכן, נותר לנו רק לחכות ולקוות שזו לא תחליף את אנשי המקצוע של העתיד בתחום, ואם כן – שתצליח להגיע לכתבה הזו, היא בטח תסייע לה להבין מה התחולל כאן בימי קדם.