איך אפשר לחגוג אהבה כשהאהובים שלנו כלואים באפלה?

ט״ו באב. החג של האהבה. היום שבו מדברים על לבבות שמתמלאים. אבל הלב שלי – הלב שלנו – נשאר שבור. איך אפשר לחגוג אהבה, כשהאהובים שלנו כלואים באפלה? אני עומדת פה בתל אביב, אבל הלב שלי שם – בעזה. איפה שהוא, עם מתן, תלתלים שלי, בן הזוג שלי, האדם שאיתו תכננתי חיים ומשפחה, ושאותו אני מנסה להציל.

ט״ו באב שלי לא בשפת ים ולא בארוחה רומנטית. כי מתן שלי במנהרות המוות של חמאס. רעב. רזה. חולה. אולי כבר בלי תקווה. והוא לא יודע אם עוד נלחמים עליו.

אז אני כאן כדי לומר לך מתן שכן. תלתלים שלי, חיים שלי, אני לא נחה, לא שוכחת, לא מוותרת.
בחיים לא נוותר עליך. עליהם. על כולנו. אבל שלשום בלילה נפל דבר. ממשלת ישראל ויתרה. ממשלת ישראל החליטה להקריב את כולכם. את כל החטופים, את כל החיילים, את כל המשפחות שמחכות בעורף.

בהחלטת הקבינט, הממשלה הזאת בחרה במלחמת נצח, לא בחיים. לא בהחזרת חללים. לא בנו.
בכיבוש עזה – לא בעסקה. בהקרבה, במקום בהצלה. בעוד מוות במקום הצלת חיים. בעוד חללים של הותר לפרסום במקום להחזיר חללים שבויים.

הממשלה הזאת חושבת שהחטופים הם שקופים. שהם "מחיר שצריך לשלם" "קורבנות למען הקואליציה" אבל הם לא שקופים! הם האחים שלנו. הם הלב של כולנו. ט״ו באב השנה הוא לא חג – הוא מבחן. מבחן של אהבה. של מוסר. של אחריות. אהבה שלנו לחיים, אהבה שלנו לשיקום ולתקומה, אהבה שלנו לאחים והאחות שלנו שבשבי.

אנחנו אוהבים אתכם! אנחנו לעולם לא נשכח ולא נסלח. אתם לא קורבנות, אתם האהובים שלנו!
ולכם קהל אהוב שבא לתמוך בנו בעצרות, לכם אני אומרת: אל תשאלו אותנו מה שלומנו. שלומי כשלום עמי. רע מאוד.

במקום זאת תשלחו לממשלה דרישה: תעצרו. תבחרו בחיים. תעשו עסקה. תשיבו את כולם. בלי סלקציות. עכשיו. כי אהבה אמיתית לא נמדדת רק ברגעים יפים – היא נמדדת גם כשכואב.
וכשכואב – אנחנו לא מרימים ידיים, אנחנו נלחמים!

אז בט״ו באב הזה, תאהבו אותנו באמת – במעשים, תהיו איתנו. צאו איתנו לרחובות. צעדו איתנו ותצעקו איתנו. כי האהבה הזאת – מצילה חיים.