האיומים האיראניים, התקיפות האוויריות, והידיעות על הסלמה ביטחונית גורמים לגל חרדה עצום בישראל. דווקא ברגעים כאלה, אומרים בעמותת ער"ן, חשוב לזכור: אפשר להחזיק. אפשר לווסת. ויש כלים ברורים לעשות את זה.
ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ער"ן מציינת כי התגובה הנפשית המיידית למצבים של חוסר ודאות וביטחון היא טבעית, אך בלי מענה נכון היא עלולה להחריף. לדבריה, העומס הרגשי חוצה גיל, מין וסטטוס והוא מורגש במיוחד בקרב ילדים, קשישים ואנשים שנמצאים לבד.
כדי לסייע בהתמודדות, מציעה דניאלס מספר טיפים פשוטים אך אפקטיביים. ראשית, היא ממליצה לשמר שגרה, גם אם חלקית: סדר יום בסיסי, מטלות מוכרות ופעילויות משפחתיות משותפות כל אלו מחזירים תחושת שליטה כשהמציאות החיצונית מתערערת.
בנוסף, היא מציעה להשתמש בטכניקות הרגעה פיזיולוגיות: תרגול מיינדפולנס או נשימות עמוקות, התמקדות בתחושות הגוף כמו מגע הרגליים עם הרצפה או הגב עם הכיסא, והתבוננות מודעת בנשימה כל אלו עוזרים לאזן את מערכת העצבים.
אחת ההמלצות המרכזיות היא להפחית משמעותית את החשיפה לחדשות ולרשתות החברתיות. לדבריה, עדכונים בלתי פוסקים רק מגבירים את החרדה, ומוטב לקבוע זמנים קצובים לבדיקת מידע. גם קבוצות וואטסאפ רועשות ניתן להשתיק מבלי להרגיש אשמה זוהי אחריות עצמית.
כלפי פנים, ממליצה דניאלס לאמץ שפה מרגיעה, גם במילים וגם בטון: משפטים כמו "אנחנו יודעים מה לעשות", "כרגע אנחנו בטוחים", או "זה יעבור", מגבירים תחושת ביטחון, במיוחד בקרב ילדים.
בהקשר החברתי, ההמלצה היא לא להסתגר. שיחה עם אדם קרוב, שכן, מתנדב או איש מקצוע יכולה לשמש כעוגן רגשי. "עצם הדיבור גם אם אין פתרון משחרר מתח", היא מסבירה.
במקביל, היא קוראת להימנע ממספר תגובות שמזיקות: צריכת חדשות בלתי פוסקת, אמירות ייאוש קולקטיביות ("הכול אבוד", "אין מי שישמור עלינו"), ביטול רגשות של עצמנו או של אחרים, הסתגרות חברתית או כניסה לוויכוחים טעונים. לדבריה, "החוסן הנפשי שלנו נשען לא רק על מה שאנחנו חווים אלא על הדרך שבה אנחנו מגיבים".
ומה לגבי ילדים? כאן מגיע הדגש המובהק ביותר: "ילדים קולטים הכול גם את מה שלא נאמר". ההמלצה היא להימנע מניהול שיחות מלחיצות לידם, ולספק מידע תואם גיל. במקביל, יש לאפשר לילדים להביע רגשות גם פחד, כעס וחוסר אונים מבלי לשפוט או לבטל.
עוד היא ממליצה לנהל יחד עם הילדים את החשיפה לרשתות החברתיות. לשוחח איתם על סרטונים מטרידים, להסביר את ההשפעה האפשרית ולעודד אותם לסנן תכנים, להשתיק קבוצות או לצאת מהן זמנית. גם ביטוי רגשי בציור, משחק, כתיבה או שיחה הוא דרך בריאה לוויסות פנימי.
בתוך כל זה, מדגישה דניאלס, אסור לוותר על רגעים של רוך: ארוחה משותפת, קומדיה, משחק, מגע. הצחוק, גם בזמן מלחמה, הוא לא הכחשה הוא משאב הישרדותי.
במקרים שבהם ילדים מראים סימני מצוקה מתמשכים קשיי שינה, בכי תכוף, היצמדות קיצונית או הסתגרות מומלץ לא להסס ולפנות לגורמי טיפול.
"ההקשבה היא לא רק תגובה למצוקה", מסכמת דניאלס, "היא פעולה אנושית שמחזירה תחושת ערך, שייכות ותקווה. גם בתוך כאוס, אפשר לבחור להיות אחד בשביל השני וזה לפעמים כל ההבדל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו