אל תישארו אדישים! תחזירו לנו את התקווה, ולי את אבא

בבוקר 7 באוקטובר יצא אבי - חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק - מביתנו במטרה אחת: להגן על הבית. אבי, לצד שאר חברי כיתות הכוננות, עמד לבד במשך שעות מול אלפי מחבלים צמאי דם. מאז אותו יום, ובמשך שבעה חודשים, משפחתי לא ידעה מה עלה בגורלו. עד שבאפריל 2024, יממה לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הקצינים דפקו על דלתי עם הבשורה המרה: "אבא נהרג ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה".

עם קבלת התואר החדש "משפחה שכולה" תקוותנו כבתה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל קיימנו טקס פרידה וישבנו שבעה על אבי, ללא קבר, שבעה חודשים לאחר מותו. אני לא מאמין שעברה שנה שלמה ואנחנו עדיין מתחננים להחזיר אותם. מילדות חונכתי על ערך היסוד החשוב ביותר של צבא ההגנה לישראל: "לא משאירים פצועים בשטח".

לפני 77 שנים נוסדה מדינת ישראל תחת ההבטחה: "להיות בית בטוח לכלל היהודים באשר הם ולהגן עליהם בגבולותיה ומחוצה לה מפני אלו המבקשים להרע לה". בבוקר 7 באוקטובר המדינה הפרה את ההבטחה הזו.

מאותו יום, 1,863 משפחות הצטרפו למשפחת השכול. אלפי משפחות שיקיריהן לא ישובו עוד, להן נותר רק הזיכרון. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 35 משפחות נותרו בלי קבר להתאבל עליו.

אני מבקש לפנות לציבור: אל תישארו אדישים! תקדישו את הימים שלפני יום הזיכרון להעלאת המודעות לחובת השבת החטופים החללים לקבורה ראויה באדמת ישראל. משרד החינוך וצה"ל, בשם המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, הטמיעו מערכי שיעור בצבא ובכיתות הלימוד שיעסקו בחללים שעדיין מוחזקים בשבי. תספרו את סיפורם, סיפורנו.

הכותב הוא בנו של החטוף החלל ליאור רודאיף