בסוף החודש שעבר הושקה התערוכה "עָבָר נֹוכֵחַ", לרגל 75 שנה להקמת ארכיון בית לוחמי הגטאות. את התערוכה אצרה ליאת מרגלית. מומחים וחוקרים בחרו פריט אחד, רק אחד, המספר בעיניהם סיפור משמעותי שקשור לעברם ולעבודתם.
משלחת שורדי השבי לפולין נכנסת למחנה ההשמדה אושוויץ | לידור סולטן
הנימוקים שלהם לבחירותיהם פותחים צוהר לעולם שאנחנו ממשיכים להעמיק בהבנתו, בעיקר בימים אלה, כשבישראל ובעולם שוב מתמודדים עם שאלות של רוע מוחלט אל מול אנושיות בסיסית.
בית לוחמי הגטאות הוקם בידי שורדי שואה, לוחמים ופרטיזנים, שנשאו על גבם, במזוודות ובילקוטים את השרידים הראשונים שאספו מאירופה החרבה.
לא סתם בחרו במקום הזה - הם ראו בו סמל לאפשרות הפלא של חיים חדשים אחרי השבר. בארכיון המוזיאון, הראשון בעולם שהוקם להנצחת השואה, נאספו במשך 75 שנה יותר מ־2.5 מיליון פריטים, מסמכים, תצלומים ועדויות, ועדיין בכל שבוע נוספים אליו פריטים חדשים, סיפורים שטרם סופרו.
יגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות: "המייסדים שלנו נשאו על גופם את הפריטים הראשונים משנות המלחמה של אירופה. הם הבינו שללא תיעוד, ההיסטוריה תישכח. היום, 75 שנה אחרי, אנחנו ממשיכים את המשימה שהם התחילו"
"מסמכים אלה אינם עדות רק לחורבן, אלא גם לכוח הרוח האנושית", אומר יגאל כהן, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות. "המייסדים שלנו נשאו על גופם את הפריטים הראשונים משנות המלחמה של אירופה. הם הבינו שללא תיעוד, ההיסטוריה תישכח. היום, 75 שנה אחרי, אנחנו ממשיכים את המשימה שהם התחילו".
***
פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית ראשית, בית לוחמי הגטאות
ספר המבקרים של המוזיאון, 1961
התלבטתי רבות בבחירתי. בארכיון של בית לוחמי הגטאות יש גם פריטים אישיים שנתתי לאחר מות הוריי, פריטים מרגשים מאוד עבורי. אך בחרתי משהו אחר, פריט מרוחק יותר רגשית, הקשור לעבודתי המחקרית: ספר המבקרים של המוזיאון משנת 1961.
אחד המחקרים המוכרים שלי עוסק במשפט אייכמן. בשעה שהוקם המוזיאון, השואה עדיין לא היתה חלק מהשיח המרכזי בישראל. כשחיפשתי בספרי המבקרים מתחילת 1961, הופתעתי לגלות שגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה דאז, ביקר במוזיאון.
ב־17 במארס 1961 כתב האוזנר בספר המבקרים: "ערב משפט הצורר, עברתי בבית לוחמי הגטאות וספגתי אווירתו, כדי להיות פֶה לקורבנות עם ישראל ושברו הגדול, שעה שיעמוד לדין האדם על שראיתי כאן".
האוזנר הגיע כדי לקבל את ברכת הדרך מיצחק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, ומצביה לובטקין, ממנהיגות המרד וממקימות קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזיאון, וביקש "להיות פֶה" עבור האנשים שייצג במשפט - הנרצחים.
מכאן נולדה שורת הפתיחה העל־זמנית בפתיחת המשפט: "אהיה אני על כן להם לפה" - שורה שטוותה לראשונה את אירוע השואה עם הקמת המדינה, כשני מרכיבים מרכזיים בזהות הלאומית הישראלית.
התרגשתי מאוד מהמסמך הזה, כי לפני כן קראתי את ספרו של האוזנר. שם הוא מתאר שהרעיון לאותו משפט פתיחה נולד אצלו ממש ערב המשפט, באפריל 1961, כשחש ש"משק כנפי ההיסטוריה מרחף מעל ראשו".
אך הנה - מתברר שהרעיון צמח כחודש קודם, כשביקר במוזיאון שנוצר מלמטה, מהאש שבערה בנשמותיהם של מקימיו.
מאז המשפט עברו 64 שנים, ואיננו עוד אותם ישראלים. למשפט אייכמן היו השפעות עמוקות על שיח השואה, על הנרטיב, על מקומם של השורדים בחברה הישראלית ועל ההבנה של השינוי במעמדו של העם היהודי משעה שיש לו מדינה. מרגע זה, העם היהודי יכול לשפוט את מי שהרע לו - זו אחת המשמעויות המרכזיות במשפט.
התרגשתי מאוד מהמסמך הזה, כי לפני כן קראתי את ספרו של האוזנר. שם הוא מתאר שהרעיון לאותו משפט פתיחה נולד אצלו ממש ערב המשפט, באפריל 1961, כשחש ש"משק כנפי ההיסטוריה מרחף מעל ראשו". אך הנה - מתברר שהרעיון צמח כחודש קודם, כשביקר במוזיאון שנוצר מלמטה, מהאש שבערה בנשמותיהם של מקימיו
בן־גוריון הגדיר זאת בראיון ל"לה מונד": "זה יהיה נירנברג של העם היהודי". והרי בנירנברג, הנושא היהודי היה שולי. עכשיו, משיש לנו מדינה, הנושא היהודי עולה לקדמת הבמה - והמשפט ממחיש לנו עד כמה השתנה מעמדנו.
שני אירועים גדולים קרו לעם היהודי במאה ה־20: השואה והקמת המדינה. בעשור הראשון, המדינה האפילה על השואה. במשפט אייכמן נוצר איזון בין שני האירועים. אלא שבהדרגה, השואה הלכה ותפסה את מקום המדינה בזהות היהודית שלנו.
תהליך זה הוביל למדבור הציונות. פעם האמנו ביכולתנו לעשות כל דבר - "אם תרצו אין זו אגדה". אך לאחר מלחמת יום כיפור, השיח הציבורי הפך את המדינה לעיר מקלט. כך החל תהליך מדאיג של הסתגרות - אנחנו מבצרים את עצמנו ולא מאמינים ביכולתנו. תהליך זה גזל מאיתנו את מקור הכוח שהיה גלום ברעיון הציוני.
כשמתבצרים ובטוחים שהקטסטרופה בוא תבוא - זו נבואה שמגשימה את עצמה. אני מוצאת את עצמי בטלטלה מתמדת לגבי הקשר בין 7 באוקטובר לבין השואה.
יש אלמנטים בולטים ודומים. מבחינה אידיאולוגית, חמאס קרא לאירוע "מבול אל־אקצא" - והרי הרעיון מאחורי המבול היה למחוק את צלם האדם. במובן זה, הרעיון דמה לפתרון הסופי.
אני סבורה שההשוואה נועדה לחדד את יכולתנו להגדיר את מהותו של אירוע. מתוך ההשוואה יוצאות תובנות חשובות, אף שכל מה שאני אומרת הוא בעירבון מוגבל, מפאת העובדה שהאירוע טרם הסתיים.
***
צבי אורן, מנהל אוסף הצילומים של הארכיון
אלבום "ספר החיים של מחנה צילסהיים"
בחרתי באלבום "ספר החיים של מחנה צילסהיים" - אלבום מרשים שהכינו אנשי "המשרד לתרבות" במחנה העקורים, בסמוך לפרנקפורט שבגרמניה.
בעיניי, התודעה ההיסטורית שהפגינו מחברי האלבום מרשימה במיוחד. המילים שכתבו מדברות בעד עצמן, ומגבירות את הערכתי העמוקה לכוחות שמצאו בתוכם להמשיך לחיות חיים של טעם.
כך כתב מנהל המשרד לתרבות במחנה צילסהיים, צבי גורביץ', ב־1 בדצמבר 1945: "ברושמי את כל עבודות החיים וכל הקורות אותנו במחנה שלנו, כולל הצד המעשי, הכלכלי והרוחני, ואולי בעיקר הרוחני, היה לנגד עיניי לתת כמיטב רצוני ויכולתי תמונה נאמנה של חיינו הזמניים כאן בצילסהיים, ולהביא לביטוי מובהק, בעזרת תמונות וצילומים, את מצב הרוח הסוציולוגי ואת הרגעים של הציבור היהודי בצילסהיים במאבקם המכובד, במאבק הקשה של העם היהודי לשחרור מלא וגמור ולחיים במדינתו החופשית בארץ ישראל".
הייחוד של האלבום הזה הוא בהיקפו. האלבום כולל המון תצלומים המתעדים את חיי היומיום במחנה הזה בפרנקפורט, לצד מאמרים וטקסטים שנכתבו בכתב יד על ידי אנשי שארית הפליטה.
יש בו תוכניות של מופעי תרבות, תיאטרון וקברטים, תיעוד של ביקורים של אישים במחנה (כמו אלינור רוזוולט ודוד בן־גוריון), רשימות של בעלי תפקידים, וגם ביטאונים שהודפסו במחנה - תיעוד מופלא של ניסיונם של שארית הפליטה לחזור לחיות, ואפילו לצחוק קצת על עצמם.
כל זאת, לצד אירועים אנטישמיים שאירעו בגרמניה ועימותים בין היהודים במחנות העקורים לתושבים הגרמנים.
פרימו לוי כתב פעם שהתלמוד הוא כמו צ'ולנט - אפשר להכניס לתוכו הכל. כך גם האלבום הזה. הדבר המרשים ביותר בעיניי הוא התודעה ההיסטורית המפותחת שהפגינו. מבין שארית הפליטה, רבים החלו לתעד את ההיסטוריה מייד.
הם הקימו ועדות היסטוריות בפולין, באוסטריה ובאיטליה, מתוך מטרה לתעד את מה שעבר עליהם בשואה ואת מה שעובר עליהם כעת. כאיש ארכיון והיסטוריה, אני מעריך מאוד את התודעה ההיסטורית הזאת.
בסוף האלבום, אם תדפדפו או תיכנסו לאתר האינטרנט שלנו (אלבום מספר 8 שסרוק במלואו), בעמוד האחרון כתב ראש הוועד את הרציונל למפעל התיעוד: "אנחנו רוצים לתעד את מה שעבר ועובר עלינו", עם הרבה נימה ציונית. זה חשוב מאוד בעיניי.
בעיניי, התודעה ההיסטורית שהפגינו מחברי האלבום מרשימה במיוחד. המילים שכתבו מדברות בעד עצמן, ומגבירות את הערכתי העמוקה לכוחות שמצאו בתוכם להמשיך לחיות חיים של טעם
היה להם כוח גם לשמור על המורל בהווה וגם להסתכל קדימה, לעתיד, לחשוב איך יראו אותם ויחקרו את קורותיהם. אפילו השם, "ספר החיים", הוא סוג של אמירה מצד האנשים שערכו אותו.
האלבום כתוב ברובו ביידיש, אבל לצד קובצי ה־PDF יש באתר שלנו תרגום מדוקדק שהכין אחד המתנדבים שלנו, משה קרביץ ז"ל, שנפטר לפני כחודש וחצי. אני תמיד ממליץ לקוראים להיכנס לאתר שלנו ולעיין בעצמם באלבום זה, המהווה עדות מרגשת לכוח החיים ולתקווה אחרי האסון הגדול של השואה.
***
ד"ר רייצ'ל פרי, היסטוריונית תולדות האמנות, חוקרת תרבות חזותית ושואה
"מפקד", אלה ליברמן
בחרתי ביצירה "מפקד", שציירה אלה ליברמן - אחת מעבודות האמנות הראשונות שנוצרו על ידי שורדת שואה אחרי השחרור. היצירה המיוחדת הזו צוירה ביוני 1945, פחות מחודש אחרי שליברמן שוחררה ממחנה נוישטט־גלווה.
ליברמן, אז בת 18, נולדה בברלין לאם פולנייה ועברה לפולין ב־1939. היא שרדה את גטו בנדין, את אושוויץ־בירקנאו ואת צעדות המוות. בעוד אביה ואחיה נשלחו ישירות לתאי הגזים, היא ואמה שרדו ביחידה מיוחדת שייצרה כדורי רובה. שם היא ציירה פורטרטים של קצינים גרמנים, שבתמורה העניקו לה הגנה.
מה שמדהים בעבודה זו הוא לא רק הדרך שבה היא נוצרה, אלא גם איך שרדה. הציור מקופל לשניים, ואז שוב לרבעים. ליברמן העניקה אותו כראיה חזותית לחייל סובייטי בשם יוג'ין מלן, אחרי שהוא הביע ספק בזוועות שתוארו. "זה מה שראיתי בעיניי וזה מה שקרה", כתבה לו.
הציור עבר מסע מפולין לגרמניה ומשם לארה"ב, ושכב במגירה כ־40 שנה. רק ב־1987, אחרי מותו של מלן, הגיע הציור לבית לוחמי הגטאות באמצעות בעלה של בתו, שמואל גביש.
בינתיים ליברמן נישאה לעמנואל שיבר, חייל יהודי בצבא הסובייטי שפגשה אחרי המלחמה. היא עלתה לישראל ב־1948 אחרי שהות במחנה מעבר בקפריסין, והמשיכה ליצור סדרה של 93 ציורים, שכולם נמצאים באוסף של בית לוחמי הגטאות.
בחרתי בעבודה הזו כי היא קודמת לסדרת הציורים, והיא מפריכה את המיתוס ששורדי השואה שתקו בשנים הראשונות. היצירה מוכיחה שאמנים החלו לתעד את חוויותיהם מייד לאחר השחרור, גם כשהיו בתנועה מתמדת.
הציור הפנורמי ממחיש את החוויה הנשית במחנות, את ההשפלה הנשית - הפרדת נשים עם ילדים, גילוח ראשים, עבודות פרך.
היא מציגה נשים נושאות סלעים כעונש, קאפו נשיות שמשתפות פעולה עם הנאצים, ושתי נשים המשליכות עצמן על גדר חשמלית בייאושן. הציור מרכז במסגרת אחת מגוון רחב של אירועים טראומטיים - עד שהמביטים בו חשים מוצפים.
בחרתי בעבודה הזו כי היא קודמת לסדרת הציורים, והיא מפריכה את המיתוס ששורדי השואה שתקו בשנים הראשונות. היצירה מוכיחה שאמנים החלו לתעד את חוויותיהם מייד לאחר השחרור, גם כשהיו בתנועה מתמדת
יש חשיבות מיוחדת לעובדה שליברמן עבדה עם אמצעים דלים - נייר דק, עיפרון וקצת צבע - ולמרות זאת יצרה עדות היסטורית רבת־עוצמה. ב־1947 העבודה הוצגה במוזיאון אושוויץ־בירקנאו, כחלק מהתערוכה היחידה שהציגה את הסבל היהודי בשואה.
היצירה הזו מזכירה לנו שמאחורי התצלומים שצילמו בעלות הברית בשחרור המחנות, יש עדויות חיות וויזואליות של הקורבנות עצמם - שכמו ליברמן, הצליחו להנציח ולהעביר את האמת מנקודת מבטם.
***
פרופ' דן מכמן, פרופ' (אמריטוס) אוניברסיטת בר־אילן, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה יד ושם
רשימת המגורשים ממחנה המעבר וסטרבורק שבהולנד למחנה הריכוז ("מחנה הכוכב") ברגן־בלזן, ב־15 בפברואר 1944
בקבוצת המגורשים שברשימה שבחרתי היו גם הוריי, יוסף ופרדריקה (שולמית) מלקמן, והילד הקטן ניקי הקר, שאותו הם אימצו ברכבת הגירוש מאמסטרדם לווסטרבורק חודשים מספר לפני כן.
ברשימה מופיע הילד כאברהם מלקמן - שמו של אחי הגדול, שהוסתר אצל חסידת אומות העולם אבל נמנה במסמכים הרשמיים שהיו להוריי. גם ניקי וגם אברהם ניצלו ועלו ארצה.
בילדותי עוד פגשתי את מחבר הרשימה, יוסף "יופ" וייס, שמונה ל"זקן היהודים", אחת מצורות המנהיגות הכפויה במחנה המעבר ברגן־בלזן. בינו לבין הוריי נרקמו בימי השואה יחסי חברות, שנמשכו גם בישראל.
באופן עקרוני ידעתי שהוריי נמצאים ברשימה הזאת, אבל מעולם לא עברתי על האוסף שבו היא שמורה בבית לוחמי הגטאות. כשפנו אלי לבחור פריט מהאוספים, ביקשתי שישלחו לי אפשרויות, וזה כלל את האוסף של יופ וייס.
הרקע לסיפור מתחיל בקיץ 1942, כשהחלו הגירושים מהולנד, כחלק מהגירושים ממערב אירופה למחנות ההשמדה. השלטונות הגרמניים הנהיגו שיטה שהקלה את הגירושים, בצורה של "הפרד ומשול", בכך שנקבעו רשימות של אנשים ש"לא יגורשו עד להודעה חדשה" - מה שנקרא בגרמנית "שפרה" (מחסום).
היו כל מיני רשימות: של היודנראט, של אנשים שעסקו בענף היהלומים שהיה חשוב לגרמנים, עובדים של חברת פיליפס, וגם רשימה של יהודים שהיו מיועדים להחלפה.
בסוף 1942, שר החוץ הגרמני פון ריבנטרופ ומפקד האס.אס הימלר הגו תוכנית לכנס גרמנים מכל העולם בחזרה לאירופה הגרמנית.
הם חשבו לעשות זאת תמורת בעלי אזרחות של מדינות זרות, וחשבו גם על הטמפלרים שהיו בארץ ישראל. לצורך זה הנהיגו "רשימת ארץ ישראל" ("פלשתינה ליסטה"), שכללה בעיקר יהודים מהולנד ומבלגיה, וקצת אחרים.
מכיוון שהוריי כבר הגישו בקשה לעלות לארץ ישראל לפני השואה (אך בקשתם לקבלת סרטיפיקט נדחתה על ידי שלטונות המנדט), הם נכנסו לקטגוריה הזו. כך הם לא נשלחו מווסטרבורק לאושוויץ או לסוביבור, שאליהם נשלחו יהודי הולנד בעיקר, אלא הועברו לברגן־בלזן, למחנה המיוחד שהוקם לצורך ההחלפות.
ברכבת שגירשה אותם מאמסטרדם לווסטרבורק, ישבה לידם אמא צעירה בת 19 עם ילד שהיה בגיל של אחי (שנולד בהפרש של שלושה ימים ממנו).
הוריי הציעו לאישה הזאת, שבעלה גורש כבר קודם, לקחת את הילד בשמו של אחי. אחרי התלבטות - היא הסכימה, והילד עבר עם הוריי את כל התקופה, בעוד היא נרצחה בסוביבור. גם אחי ניצל, משום שהוסתר אצל חסידת אומות העולם, אישה שניהלה מעין בית הבראה, ושבעלה היה רופא בצבא הקולוניאלי ההולנדי באינדונזיה ונלקח בשבי היפנים.
הילד הזה, ניקי, שנפטר לפני 11 שנים, לא ממש גדל במשפחתנו, אך הוא נשאר בקשר איתנו לאורך השנים. הוא היה מבקר קבוע בביתנו עוד בהולנד, ואחר כך עלה ארצה, הצטרף לשומר הצעיר, היה מדריך והקים פה משפחה.
יש לציין שחלק מהאנשים שהיו ברשימה אכן הוחלפו בשנת 1944 תמורת גרמנים בארץ ישראל. סבתי ושתי דודות שלי הגיעו כך לארץ בקיץ 1944.
מאחורי הרשימה הזאת, שנראית לכאורה יבשה, מסתתרים סיפורים אנושיים מרגשים ואציליים מאוד על יהודים המצילים יהודים, על מה שאנשים ידעו או לא ידעו לגבי היעד של השילוחים, ובסופו של דבר - רשימה זו הצילה גם את הוריי.
***
פרופ' יאן גרבובסקי, היסטוריון, אוניברסיטת אוטווה, קנדה
דוח שנכתב על ידי אדולף ברמן בראשית 1944
בחרתי בדוח שנכתב על ידי אדולף ברמן בראשית 1944, המתאר בפירוט את גורלה של שארית יהדות פולין באותו זמן. זוהי סקירה מצמררת של חורבן קהילות יהודיות בפולין, שהיתה עד אז הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה.
היסטוריונים של השואה מבחינים בשלושה שלבים של השואה בפולין: השלב הראשון - התקנות האנטי־יהודיות והבידוד בגטאות; השלב השני - ההשמדה הברוטאלית של הגטאות ושילוח הקורבנות למחנות; והשלב השלישי - המצוד אחר השורדים, שנמשך עד לימים האחרונים של הכיבוש.
במהלך חיי המקצועיים, השקעתי את מרב זמני בחקר השלב האחרון של השבר היהודי. מסמך ברמן היה אחד המקורות המשמעותיים ביותר בעבודתי.
בעת כתיבת הדוח ב־1944, רוב יהודי פולין כבר הושמדו. מהיהודים שחיו תחת הכיבוש הגרמני שרד רק אחוז אחד - כ־30 אלף מתוך 3 מיליון. המסמך מאיר את הטרגדיה של היהודים שנותרו בחיים בתקופה זו.
השלב השלישי, שהגרמנים כינו "יודניאגד" (Judenjagd) - ציד יהודים, היה תקופה שבה היהודים נרדפו כמו חיות. מה שמיוחד בדוח של ברמן הוא שהוא חושף כי לא רק הגרמנים רדפו את היהודים - גם חלקים מהאוכלוסייה המקומית הפולנית השתתפו ברדיפות.
זו בדיוק הסיבה לכך שעד היום, לצערי הרב, חלקים בחברה הפולנית מתקשים להתמודד עם העבר. הגישה הרווחת בשנים האחרונות מבוססת על הכחשה של מעורבות פולנית בהשמדת יהודים.
מה שמיוחד בדוח של ברמן הוא שהוא חושף כי לא רק הגרמנים רדפו את היהודים - גם חלקים מהאוכלוסייה המקומית הפולנית השתתפו ברדיפות
אדולף ברמן עצמו היה פעיל יהודי אנרגטי במחתרת. הוא סייע ליהודים להתחבא, נתפס בידי המשטרה הפולנית, ובדרך נס הצליח להשתחרר. הוא הפך לאחד האנשים החשובים בהתנגדות הפולנית היהודית.
סבי, סבתי ואבי היו בין הפולנים היחידים במשפחתי ששרדו את השואה. התרבות היהודית העשירה, השפה והמנהגים שאפיינו את יהודי פולין לפני המלחמה נעלמו כמעט לחלוטין. כפי שמראה הדוח, אף שהיטלר הפסיד במלחמה - הוא ניצח במלחמתו נגד יהודי פולין.
***
פרופ' דליה עופר, חוקרת שואה, החיים בגטאות ומגדר
תצלומים של ד"ר אנה בראודה־הלר
כבר כמה שנים מלווה אותי ד"ר אנה בראודה־הלר כמקור השראה. מעולם לא פגשתי בה. היא ככל הנראה סיימה את חייה בגטו ורשה, בימי המרד.
בחרתי בשני צילומים שבהם היא מופיעה. האחד - תצלום של מחזור שלישי בבית ספר לאחיות בביה"ח ברסון־באומן בוורשה משנת 1934, שבו היא יושבת בחלוק לבן עם חיוך קל. השני - תצלום שלה מתבוננת בתינוק בבית החולים בגטו ורשה בשנת 1942, ראשה רכון אליו בדאגה.
בעשורים האחרונים של מחקרי בשואה, ניסיתי להסתכל על המציאות ההיסטורית "מלמטה", מנקודת הראות של הציבור הרחב והיומיומי. מעניין אותי היחיד שמקבל החלטות בזמן משבר, ולכן התמקדתי בתיעוד אישי - יומנים ועדויות.
מאז שנות ה־90 הרחבתי את מחקרי לנושא של נשים בשואה. מעבר ללחימה, התעניינתי באופן שבו נשים ניהלו את חייהן - כיצד תמרנו בין שמירה על הבית והמשפחה לבין קריירה, וכיצד הפכו את מקצוען למנוף בעל ערך.
ד"ר בראודה־הלר התאלמנה בתחילת התקופה והיתה אם לבן. כרופאה, היו לה קשרים עם העולם המקצועי הלא־יהודי שסייעו ליהודים רבים להיחלץ. אך היא נספתה כי לא הסכימה לעזוב את הגטו, אף שהצליחה להציל את בנה ואת אחותה. צאצאיה חיים כיום בשבדיה.
יש לנו עדויות על פועלה מאנשים שעבדו בבית החולים, מאחותה ומתיעוד של בית החולים ושל גלגוליו. בראודה־הלר שילבה אנושיות עמוקה - כאב לב נוכח ילדים גוועים ברעב, שמשפחותיהם ביקשו להביאם לבית החולים כדי שיקבלו מעט מזון - עם פדנטיות קפדנית בשמירה על סטנדרטים רפואיים בתנאים בלתי אפשריים.
דמותה מלמדת אותנו על חשיבות האנושיות וההזדהות עם סבלו של האחר. כיהודים, לאחר החוויה ההיסטורית הנוראה שעברנו, יש לנו אחריות מיוחדת לשמור על עקרונות אנושיים בסיסיים.
יש אקסיומות של אנושיות שאסור לנו לעבור עליהן. אי אפשר להצדיק הרעבה ומוות של חפים מפשע. זו הסיבה לכך שיש חוקי מלחמה, שרבים מהוגיהם היו יהודים. איני דתייה, אבל אני מאוד יהודייה בתפיסת עולמי. "ואהבת לרעך כמוך" - זוהי כל התורה כולה.
***
ענת ברטמן אלהלל, מנהלת הארכיון ואוספי המוזיאון
כרטיסיות מידע אישיות שהיו בקואורדינציה הציונית לענייני ילדים ונוער בפולין
אני בחרתי בכרטיסיות המידע האישיות שהיו בקואורדינציה הציונית לענייני ילדים ונוער בפולין עם סיום המלחמה.
ילדים אלה, שתצלומיהם ניבטים מתוך הכרטיסים, ידעו כל כך הרבה סבל ופרידות, למרות גילם הצעיר. אני לא יכולה לא לתהות כיצד הם שיקמו את חייהם, ואם המשיכו הלאה.
הקואורדינציה הציונית לענייני ילדים ונוער נוסדה בפולין עם סיום המלחמה, כארגון הצלה שהשיב מאות ילדים ממשפחות נוצריות וממנזרים אל חיק העם היהודי.
אנשי הארגון ניהלו כרטיסיות אישיות, ותיעדו כל פרט שהילדים ידעו לספר על עצמם או מידע שנמסר מהמאמצים. ברבים מהמקרים לא היו ידועים שמותיהם היהודיים של הילדים, שמות הוריהם או מקומות הולדתם.
הארכיון שלנו הוא השני בגודלו בנושא השואה, עם כ־2.5 מיליון פריטים. בניגוד לארכיונים אחרים, חלק גדול ממנו דיגיטלי ומונגש באינטרנט. אנחנו מאמינים בהנגשה מלאה - זו החובה והמנדט שלנו
המקורות למידע היו מגוונים: לפעמים הילדים עצמם, לפעמים המשפחות המאמצות או קרובי משפחה, ולפעמים - לא ידעו כלום. היו אף תינוקות שהושארו בפתח מנזר בסלסילה, כשההורים לא רצו למסור פרטים שיגלו את יהדותם.
למרות הפערים האידיאולוגיים, חברי תנועות ציוניות שונות חברו יחד למטרה זו. נהוג לומר שהארגון טיפל בכ־1,000 ילדים, מתוכם יותר מ־300 שהוצאו ישירות ממשפחות מאמצות.
המורכבות האנושית הזו היתה עצומה. הילדים חוו פרידות רבות: הופרדו מהוריהם האמיתיים, הועברו מיד ליד, ולפעמים הגיעו למשפחה שבאמת אהבה אותם - ואז שוב נדרשו להיפרד.
הם זכרו שרדפו אותם כיהודים - ופתאום שוב נאלצו להיפרד ממקום שהפך להיות ביתם.
כל ילד היה סיפור. היו בוגרים שרצו לחזור ליהדותם והתייצבו בעצמם בבתי הקואורדינציה.
היו משפחות שסחטו כסף תמורת החזרת הילדים. היו מקרים שהגיעו לבית המשפט - בגלל מעסיק, בגלל משפחות שרצו לסחוט כסף, או בגלל אהבה אמיתית לילד.
כיום, כמנהלת הארכיון, אני רואה שפריטים חדשים מגיעים אלינו בכל שבוע. הארכיון שלנו הוא השני בגודלו בנושא השואה, עם כ־2.5 מיליון פריטים. בניגוד לארכיונים אחרים, חלק גדול ממנו דיגיטלי ומונגש באינטרנט. אנחנו מאמינים בהנגשה מלאה - זו החובה והמנדט שלנו.
אני מרגישה תחושת שליחות בעבודתי. כל יום מביא תגליות חדשות ומרתקות, ואני יודעת שאני עושה דברים משמעותיים עבור הזיכרון והמורשת היהודיים.
**
פריטים נוספים שנבחרו
פרופ' חווי דרייפוס, היסטוריונית של השואה במזרח אירופה, אוניברסיטת תל אביב ויד ושם: כרטיס צילום וזוג נעליים, המייצגים את הפעולה המתמשכת של שימור עדויות מתקופת השואה.
"פריטים אלה משקפים את המאמץ המתמיד לזהות ולהנגיש עדויות מקוטעות, מאמץ שהחל עוד בתקופת המלחמה עצמה".
ד"ר אנה ביקונט, עיתונאית וסופרת פולנייה: מכתב מ־1942 הדורש העלאת שכר לפולנייה שהסתירה ילדה יהודייה בצד ה"ארי" של ורשה.
"המכתב חושף רבות על היחסים המורכבים בין מצילים לשורדים, ומהווה מסמך היסטורי ייחודי".
פרופ' משה שנר, היסטוריון וחוקר חינוך, זהות יהודית וזיכרון היסטורי: כתבי יצחק קצנלסון, בדגש על "השיר על העם היהודי שנהרג", שנכתב במחנה ויטל.
"יצירה זו, שהוברחה טרם גירושו לאושוויץ, היא העדות הנאמנה ביותר למשמעותה של השואה - חור שחור שמאיים לבלוע את כוחות החיים היהודיים, שנים לאחר השואה".
בינה סלע־צור, כיהנה כאוצרת ראשית בעת חידושו של בית לוחמי הגטאות: רישומי הפולני יוזף ריכטר (1943), המתעדים את תקופת המשלוחים אל מחנות המוות.
"רישומים אלה מכילים את הדנ"א של מנגנון ההשמדה הנאצי, ומדגישים את חשיבותה של העדות באירוע שהתכוון להישאר ללא נראות".
טלי שנר, אשת חינוך ומספרת סיפורים, לשעבר מנהלת בי"ס "קורצ'אק" ו"יד לילד" בבית לוחמי הגטאות: גלויות מבית היתומים של קורצ'אק שנשמרו על ידי ליאון גלוזמן.
"הגלויות מעידות על הגישה החינוכית הייחודית שעודדה את החניכים למעורבות פעילה, סייעה להם להתגבר על קשיים וציינה לטובה את תרומתם לחיים החברתיים".
פרופ' אביהו רונן, היסטוריון וחוקר שואה ומנהיגות: צילום חברי תנועת "החלוץ" בבנדין (1941/1942), וביניהם אמו, חייקה קלינגר.
"זהו אחד התצלומים הנדירים ששרדו המתעדים קבוצת פעילים מתנועות הנוער שבקרוב יהיו ללוחמים".
