מפספסים משמעות עמוקה: להחזיר את האינטימיות האבודה של "זיכרון בסלון"

בילדותי, בית סבתי היה מלא בצחוקי נכדים ובריח תבשילים, אך מעל לכל זה ריחפה שתיקה כבדה. סבי וסבתי, שאיבדו את רוב משפחתם הקרובה בתופת הנאצית, בחרו שלא לדבר על מה שעבר עליהם. הנושא היה טאבו, והשתיקה הזו הפכה לחלק מהווייתנו המשפחתית. כילדה, תהיתי רבות על מה שמסתתר מאחורי המבט העצוב של סבתי כשהביטה בתמונות הישנות של אחותה.

כשהתבגרתי, הבנתי את החשיבות שבשימור זיכרון השואה והעברתו לדורות הבאים. במיוחד כשהבנתי שהשתיקה אינה ייחודית למשפחתי, אלא משותפת למשפחות רבות של שורדי שואה.

בשנים האחרונות נחשפתי ליוזמה הקרויה "זיכרון בסלון", שהוקמה כבר ב-2011 על ידי עדי אלטשולר, המציעה דרך אינטימית ומשמעותית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. במקום טקסים ממלכתיים גדולים, היוזמה מעודדת מפגשים בסלונים פרטיים, שבהם משתפים שורדי שואה את סיפוריהם, ולאחר מכן מתקיימים דיונים פתוחים בין המשתתפים. היוזמה צברה תאוצה, וכיום משתתפים בה בכל שנה שנה כשני מיליון איש - בישראל וב-65 מדינות ברחבי העולם.

כאשר חייתי בארה"ב, הרגשתי צורך עז להביא את המסורת הזו לקהילה הישראלית והיהודית המקומית. פניתי לחברים מתחום ההייטק וביקשתי מהם לפתוח את בתיהם למפגשי "זיכרון בסלון". התרגשתי במיוחד כאשר יאן קום, מייסד ווטסאפ ודמות מרכזית בקהילה העסקית היהודית-אמריקנית, נענה לבקשתי ואירח מפגש בביתו. החוויה הזו הוכיחה לי עד כמה המפגשים האינטימיים הללו יכולים לגעת בלבבות וליצור חיבור עמוק לזיכרון השואה.

עם השנים, "זיכרון בסלון" התרחבה והחלה להתקיים גם במקומות עבודה, במטרה להגדיל את מעגל המשתתפים. הרעיון היה להנגיש את המפגשים לאנשים רבים ככל האפשר, גם אם זה אומר להתרחק מהסביבה הביתית. אך עם כל הכבוד למטרה הנעלה, אני מאמינה שהמעבר הזה פגע באינטימיות ובמשפחתיות שהיו טבועות במפגשים הביתיים. כאשר המפגשים מתקיימים במקומות עבודה, הילדים שלנו אינם נחשפים למסורת זו, והזיכרון אינו מועבר אליהם בצורה ישירה.

זכור לי מקרה שבו חבר סיפר לי שבדירת השותפים שלהם, לאחר שהשתתפו במפגש "זיכרון בסלון" במקום העבודה, החברים התכנסו בערב יום הזיכרון כדי לצפות במשחק גמר ליגת האלופות. הדיסוננס הזה הטריד אותי. ערב יום השואה הוא זמן להתכנסות, לזיכרון ולהעברת המסורת לדורות הבאים. כאשר המפגשים מתקיימים במקומות עבודה, אנו מפספסים את ההזדמנות לקיים את המסורת הזו עם המשפחה, ולהנחיל לילדינו את החשיבות שבזיכרון.

כפי שאנו מציינים את חג הפסח בבתי הספר, אך את ליל הסדר חוגגים בבית עם המשפחה - כך גם ראוי ש"זיכרון בסלון" יתקיים בסלונים הפרטיים שלנו. החזרת המפגשים לבתים תאפשר לילדינו להיות חלק מהחוויה, ללמוד ולהבין את המשמעות העמוקה של הזיכרון.

לאחרונה, שלושה שבועות לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אירחתי בביתי קבוצה של מנכ"לים ומנכ"ליות למפגש "זיכרון בסלון". שמענו את עדותה של חנה גופרית, שורדת שואה בת כמעט 90 עם אנרגיות של בת 20. דיברנו על האחריות שלנו בנשיאת דגל הזיכרון והחזרת המסורת לסלון הביתי והאינטימי. המפגש הזה חידד עבורי את החשיבות שבהחזרת "זיכרון בסלון" לבתים הפרטיים. במיוחד היום, כשאנחנו בתקופת מפנה הדורות, ולצערנו בכל יום יש פחות ופחות שורדי שואה שיכולים לתת עדות ממקור ראשון.

כפי שאמר יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". החזרת "זיכרון בסלון" לבתים תבטיח שהזיכרון יישאר חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו, ויעבור מדור לדור. במיוחד לאחר אירועים טראומטיים כמו אלו שחווינו לאחרונה, חשוב שנשמור על מסורות הזיכרון שלנו, נלמד מהעבר ונחזק את הלכידות החברתית שלנו.

כדי לשמר את האינטימיות ואת המשמעות העמוקה של זיכרון השואה, עלינו להחזיר את מסורת "זיכרון בסלון" לבתים הפרטיים, ולהבטיח שהדורות הבאים ימשיכו לשאת את לפיד הזיכרון.