צנחן שנלחם בארבע מלחמות - הסבא רבא היחיד בין החטופים: בניר עוז נפרדו מעודד ליפשיץ ז"ל

בשולי הדרכים ניצבים אנשים עם דגלי ישראל וסביונים צהובים בידיהם. הם באו לחלוק כבוד אחרון לאיש שהיה ואיננו עוד, עודד ליפשיץ.

הרכב של חברה קדישא עוצר בצומת סעד. יד חמה מלטפת מכונית קרה. פרחים צהובים נזרקים על גג הרכב הכחול. דלתות נפתחות וסקרנים מתקרבים לארונו של החטוף שנרצח בשבי. הודיה ממושב דקל מארגנת מעין טקס פרידה מאולתר. היא אומרת קדיש יחד עם איש חברה קדישא. הקהל מצטרף ונפרד מעודד בשירת ה"תקווה" עצובה. הודיה מתנדבת בבניה מחדש של כפר עזה, אבל "היום עצרנו את עבודת המתנדבים, שמגיעים ממכל חלקי הארץ, כדי ללוות את עודד בדרכו האחרונה, מפני שחלק מהתקומה זו גם סגירת מעגל", היא מסבירה.

דרום צהוב, כך נראית גם הדרך מסעד לניר עוז, דגלים צהובים, סמלי חטופים בצהוב, המתמזגים עם תפרחת צהבהבה של חרדלים. בניר עוז מתאספים אלפים להיפרד מאיש מיוחד, אדם בעל שיעור קומה תרתי משמע, כעץ גבוה מתנשא בשבילי הקיבוץ, וכאידיאולוג פורץ דרך, מתבלט באישיותו. על דש בגדיהם מצמדים באי הלוויה, סיכה בצורת קקטוס צהוב, המתכתבת עם סמל החטופים ועם גן הקקטוסים הסוקלנטים שטיפחו הזוג ליפשיץ, והפך לאתר עלייה לרגל.

איש של אחדות ניגודים, מגדיר אותו אחד מאוהביו. איש מלחמה - צנחן שנלחם בארבע מלחמות: "ששת הימים", "ההתשה", "יום הכיפורים" ו"לבנון הראשונה". לוחם מהזן שיורה ובוכה.

איש של שלום ושוויון ואידיאולוגית שמאל, הנאבק על זכויות הבדואים, מתנגד להתנחלויות, נפגש בסתר עם מנהיגות אש"ף ומוביל בהתנדבות חולים פלשתינים מעזה לבתי חולים בישראל. איש המילה הכתובה, כעיתונאי חוקר ובועט ב"על המשמר" ואיש המנגינה, המטיב לפרוט בקלידי הפסנתר ומת על השירים של נורית גלרון, שבאה לשיר לך שיר פרידה, על "שביל בגן, עץ ובית".

איש המעשה, מתקן האופניים, חולב ברפת, אב הבית בבית הספר ומזכיר המשק.
איש העיר הגדולה, חיפה, בה נולד וגדל, ואיש הקיבוץ הקטן והפורח, המוכה והפצוע והקם לתחיה – ניר עוז.

איש הציבור הדעתן, המתווכח על דברים קטנים כגדולים בשבילי הקיבוץ ומחוצה לו. איש המשפחה, האבא, הסבא, הסבא רבא, זה הנושא נכדים על כתפיו, רוקד איתם, משחק מ"מלחמה" בקלפים, מדברן לטפס בסולם הגבוהה באסם, ולעבוד בזהירות במסור חשמלי, כבר בגיל שמונה. הסבא ששוטף כלים ומטגן חביתות בחמאה בלי לפתוח את החלון, ומותיר ריח חריף בבית. ריח שהפך לגעגוע כואב. הסבא היוצא עם נכדו, שכמוהו הפך לצנחן, לטיול בעולם, ולא מוכן לקבל הקלות בטיול בטיפוס 1500 מדרגות על הר אימתני.

איש הארץ הטובה והקשה הזו, שחי בצניעות קיבוצית כמעט סגפנית אך גם איש העולם הגדול, הנהנה למטייל עם רעייתו ונכדיו ברחבי העולם.

רבים הם המספידים אותך, חברים למילואים ולמשק, חברים לדרך השמוצנקית, נשיא מדינת ישראל, שגרירי גרמניה, בריטניה ופולין, אחות, בנים, בת, נכדים, נכדות ונינתך היחידה, זו שזכתה להגדרה המחרידה והבלתי נתפסת: הנינה היחידה לחטוף בעולם, מתוקף היותך הסבא רבא היחיד בין החטופים. והנה היא עומדת על הדוכן המספידים, נינתך, בקושי מגיעה למיקרופון ומשוויצה בהיותה "הנינה האהובה עליך", והקהל צוחק ובוכה.

וגם אישה אחת מספידה ונפרדת ממך – יוכקה, יוכבד שלך. האישה ששבה מן השבי חזקה ולוחמת. האישה שקיוותה בכל ליבה שתשוב לנגן בפסנתר החדש שהוצב בדירתה החלופית ונותר מיותם. באומץ היא אומרת מילים לא פשוטות: "חטיפתנו ומותך מערערים אותי. לחמנו כל השנים למען צדק חברתי ולמען השלום. לצערי חטפנו מכה קשה מהאנשים שעזרנו להם בצד השני. אני עומדת פה המומה לראות את כמות הקברים וההרס הנורא של קהילתנו שהופקרה ב7 באוקטובר באופן מוחלט".
הערעור אותו מתארת יוכבד ליפשיץ מותיר בי הרהור על השבר האידיאולוגי שכאבו נורא, לא פחות מהשבר הרגשי, הנפשי והפיזי.

האדם שדאג לזכויות לרפואה ולכל צורכיהם של שכניו מעבר לגדר, נחטף מביתו באכזריות, על ידי טרוריסטים ואזרחים עזתיים. איש בן 80 פלוס, שלא זכה לטיפול רפואי בפצעיו, ונרצח בדם קר בידי האנשים שלהם דאג. האדם שנחלם בגזענות, נרצח בגלל היותו שייך לגזע היהודי, בפוגרום אנטישמי מחריד. האיש שהתנגד להתנחלות יהודיות בעזה, מתוך רצון לשמור על הזכויות הלאומיות של הפלשתינים, נרצח תוך שהוא מוגדר על ידי רוצחיו כ"מתנחל". האם יש דרך לשאת את אחדות הניגודים הזו, את השבר האידיאולוגי?

"אין בי ייאוש, אמשיך בדרכנו ואמשיך במאבק לשחרור כל החטופים עד האחרון שבהם", נפרדה יוכבד מבעלה בהבטחה. ואני תוהה - מהי אותה דרך ולאן היא עולה ומתפתלת.