הפשיעה החמורה בחברה הערבית: איום על הביטחון הלאומי

הפשיעה החמורה בחברה הערבית בישראל מאיימת על יסודות הסדר החברתי, מקעקעת את תחושת הביטחון האישי וגובה מחיר דמים גדל וכבד מנשוא. זאת כשהיא מסבה נזק כלכלי עצום ומאיימת על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.

האיום על הביטחון הלאומי הוא איום בשני ממדים עיקריים: בזיקות המתפתחות בין ארגוני הפשיעה לבין גורמים דתיים ולאומניים קיצוניים, העלולות להיתרגם לטרור ובהאצת תהליכי אובדן אמון של החברה הערבית במוסדות המדינה. 

ממשלת ישראל אינה מצליחה, לאכוף את מרותה ולגייס לשיתוף פעולה את מערכת אכיפת החוק. השיתוק שאוחז במערכת אכיפת החוק על זרועותיה, מכרסם במשילות, מוביל להתרחבותם של אזורים שבהם נעדר שלטון החוק ואשר מנוהלים על ידי ארגוני הפשע. אלו מתחזקים ומתרחבים בהשתלטות על רשויות מדינתיות (מוניציפליות), באלימות גואה ופגיעה באושיות שלטון החוק.

השיתוק הוא תוצאה של ליקוי מאורות של מערכת האכיפה והמשפט שבוחרים להישרך מאחור ולהימנע משיתוף פעולה, כדוגמת שיתוף הפעולה שהכרנו בימי ממשלת בנט-לפיד, מסיבות שעל פניהן אינן יכולות להתקבל כענייניות.

אמצעי הלחימה שברשות ארגוני הפשיעה הם בהיקף, באיכות ובמגוון של מיליציה חמושה ומאורגנת. מקור אמצעי הלחימה הנו אמצעים שנגנבו מצה"ל או נמכרו על ידי גורמים שיש להם נגישות לאמל"ח בצה"ל. לצד אמצעי לחימה רבים המוברחים לתוך מדינת ישראל כתוצאה ממאמץ איראני. חלק מאמצעים אלה מוצאים לבסוף את הדרך אל גורמי פשיעה, בעיקר במגזר הערבי.

ארגוני הפשיעה אינם מורתעים מגורמי האכיפה, כשלעיתים המצב הפוך, כשאלה נוטלים אחריות פומבית על הרג חפים מפשע. לעיתים הדברים מתבצעים בכוונת מכוון, במטרה להגביר את הנזק ואת ההרתעת הקורבנות. למעשה, פשיעה אלימה במאפיינים האלו עונה להגדרות של טרור.

ארגוני הפשיעה פועלים גם נגד גורמי אכיפה ונגד נבחרי ציבור, "קונים" נבחרי ציבור, ודרכם משתלטים על תקציבים ומכרזים ולמעשה שולטים בפינוי אשפה, בהסעות ובפרויקטים של הרשות המקומית. התוצאה היא שהמדינה כבר אינה נתפסת בחלקים רבים של החברה הערבית כגורם הריבון.

גורם משפיע נוסף לאובדן ההרתעה הינו שיעור פיענוח נמוך בהשוואה לאחוזי פיענוח גבוהים יותר במגזר היהודי. זאת גם לצד הענישה המקילה של בתי המשפט, למרות עבודה מאומצת של המשטרה.

רבים בחברה הערבית נואשו ממערכת המשפט המדינתית ומבקשים סעד במערכת "משפט" אלטרנטיבית המופעלת על ידי ארגוני פשיעה. למערכת זו יש גם יכולת לממש את "פסק הדין". ראא'ד צלאח, מנהיג התנועה האסלאמית הצפונית שהוצאה אל מחוץ לחוק, התברג כבורר בכיר ב"מערכת המשפט" העבריינית הזו וסלל את הדרך לחיבור שבין ארגוני הפשע לתנועה האסלאמית הצפונית.

היעדר שיתוף פעולה של הקורבנות עם רשויות אכיפת החוק, הינו תופעה חמורה. מתלוננים ועדים מורתעים ואינם מוכנים להעיד, שכן הפושעים עלולים לפעול נגד בני משפחותיהם, כולל בקרבה רחוקה מאוד כשהמדינה אינה יכולה להגן על כל בני החמולה המורחבת.

הבעיה המרכזית הינה שלממשלה אין כל סמכות פעולה בהקשרי האכיפה. הגורם האחראי על האכיפה הינה היועצת המשפטית לממשלה. בחלק מהמקרים, היא אינה רואה עין בעין את מדיניות הממשלה ואת סדרי העדיפות ולכן גם אינה נרתמת, למימושם בהקשר האכיפה. כך, היא מחלישה, בפועל, את מדיניות הממשלה וקובעת מדיניות אכיפה משל עצמה, שבמקרים מסוימים היא לעומתית למדיניות הממשלה. אף כי נכון שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא תנחה את גורמי החקירה והאכיפה, הרי שהמצב בישראל הוא קיצוני כשהאיום על הביטחון הלאומי אינו מטופל באופן מספק ובגיבוי היועצת המשפטית לממשלה.

בהחלטת ממשלה משנת 2006 הוקם צוות על, בראשות היועץ המשפטי לממשלה, להתוויית מדיניות למאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת. בשל התגברות הפשיעה הערבית המאורגנת, הנחה לפני כשנה ראש הממשלה לכנס בכל שבוע את הצוות ולדווח לו על ההתקדמות. הנחייתו לא בוצעה. נהפוך הוא, היועמ"ש קבעה שצוות-העל יתכנס אחת לרבעון.

המסקנה המתבקשת היא שדחיפות בעיית הפשיעה כנראה טרם חלחלה למערכת האכיפה באופן הממריץ אותה לפעולה משמעותית יותר. יש להבין שלמעשה מדובר בקבינט המלחמה בפשיעה החמורה והמאורגנת שאמור להתוות את מאמצי האכיפה. לכן, כפי שקשה לדמיין ניהול מלחמה באמצעות דיוני קבינט מדיני-ביטחוני רבעוניים, קשה להבין כיצד ניתן לנהל את המלחמה בפשיעה באמצעות דיונים רבעוניים.

כשמערכת היחסים בין מערכת האכיפה והיועצת המשפטית לממשלה ולעומד בראשה "נגועה" במשבר אמון עמוק ובהעדר מחויבות לסדרי העדפות שמגדירה הממשלה עד עדי לעומתיות מופגנת, עומדת ליועצת המשפטית העוצמה מכוח הסמכות הנתונה בידיה כפרשנית לחוק לדחות את מדיניות האכיפה של הממשלה, ובמבחן המעשה לקבוע מדיניות אכיפה משל עצמה.

המפתח להתמודדות אפקטיבית ומושכלת עם התופעה החמורה והתרחבותה המסוכנת נעוץ בהגדרת הבעיה כאיום חמור על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל וביצוע שינויי חקיקה שיאפשרו נקיטת אמצעים ודרכי פעולה שאינם אפשריים על בסיס החוקים הקיימים.

הגישה המשפטית צריכה להיות גישה מניעתית ולא רק טיפול בעבריינים לאחר מעשה. כך ניתן יהיה להפעיל אמצעים חריגים כדוגמת הפעלת רוגלות ולפשט הליכי מעקב מודיעיני, להפעיל מעצרים מנהליים, למנוע כניסה של גורמים עבריינים לאזורים מוגדרים ולהרחיקם מאזורי נוחות לפעילות פשע, להחמיר את הענישה הקבועה בחוק ובכלל זה לקבוע עונשי מינימום, המצמצמים את מרחב שיקול הדעת של בתי המשפט. יש גם להבטיח תנאי כליאה שלא יאפשרו להם חופש פעולה מתוך בתי הכלא.

שינויים נוספים חשובים חייבים להתבצע במערכים המדינתיים האמונים על הטיפול בפשיעה החמורה. מהקצאת תקציבים, תגבור המשטרה בכוח אדם, הקמת יחידות מיוחדות, אמצעים ותורת הפעלה, וכלה ברתימת כל גופי האכיפה לשיתוף פעולה מערכתי משולב. 

המלחמה בפשיעה המאורגנת מחייבת שני צירי פעולה מקבילים. ציר הממשלה, שעניינו פעולה תשתיתית ארוכת טווח כמו גם הקצאת משאבים לגורמי האכיפה. מעורבותו של ראש הממשלה בציר זה הינה חיונית ויש לה משמעות סמלית והצהרתית הן בהתייחס לגורמי אכיפת החוק ושאר הגופים המדינתיים, הן בנוגע לציבור והן בנוגע לגורמי הפשיעה ומחולליה, אולם אין בה די כדי להשפיע על הגברת האכיפה והתמודדות מספקת עם הבעיה.

המאמץ חייב להיות מאמץ מדינתי, המגובה בהירתמות אישית של ראש הממשלה ובהקצאת כל המשאבים המדינתיים המתחייבים, לצד ועל בסיס שיתוף פעולה עמוק בין כלל הגופים המדינתיים ובהישען על ההתאמות המתחייבות בחקיקה ובשיתוף פעולה מלא של היועצת המשפטית לממשלה.

הציר השני הינו ציר מערכת האכיפה שהנו הקריטי ביותר. התשתית לפעולתו כבר קיימת בהחלטת הממשלה משנת 2006. צוות-העל בראשות היועמ"ש נדרש לשיתוף פעולה ולביצוע מלא של הנחיות הדרג המדיני. תפקידו בפועל להוות את קבינט המלחמה בפשיעה החמורה, ומשכך על היועמ"ש לפעול ברוח זו מתוך הבנת דחיפות העניין וזיהוי התהום אשר על סיפו אנו נמצאים.

פרופ' קובי מיכאל ואל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני הם עמיתים בכירים במכון משגב לביטחון לאומי