סליחה עולם, הלוואי שלא היינו צריכים להילחם, אבל יש לנו אהובים להחזיר הביתה
כמה שבכינו איתכם, דאגנו לכם, ואנחנו עדיין דואגים • עם כל הודעה על "קרבות עזים" את מבינה שמשהו עומד לקרות, מקווה שיהיו שם הצלחות ומתפללת שלא יהיו שם אבידות • אבל לפעמים את פשוט יודעת שמשהו עומד לקרות
Your browser doesn’t support HTML5 audio
סליחה חיילי צה"ל. סליחה שהייתם מוכרחים. סליחה בשם כל מי שמכפיש, שכועס, שעומד בבית הדין של מדינות זרות ואומר שזה סתם, ודי, וכבר אין ברצועה מקום לחיילים. שקורא לכם לעצור את הלחימה ומחרים, כאילו שיש לנו בחירה אם להילחם.
סליחה בשם מי שמקריס את המו"מ לשחרור החטופים שלנו. שלא צלח עדיין להחזיר את כולם בשיח בין מנהיגים. שלא ישב וישב וישב וישב עד שבסוף הגיע להסכמים. סליחה שאתם הייתם מוכרחים.
איזה גיבורים אתם, באמת. הרי כבר הייתם שם בג'באליה. כבר בנובמבר, בגשמים, התבוססתם בבוץ ובאבנים. איבדתם חברים, מכרים, ניקיתם את השטח מהמחבלים. רק שלשום הלחץ הזה גם גבה מכם כמה חברים. בטעות, בשוגג, בירי דו צדדי שיכול להיגרם רק מלחץ. לחץ לחימה שבו אין לכם תפקיד אחר מאשר להיות גיבורים.
כמה שבכינו איתכם, כמה. כמה שדאגנו לכם, ואנחנו עדיין דואגים. עם כל הודעה על "קרבות עזים" את מבינה שמשהו עומד לקרות, מקווה שיהיו שם הצלחות. מתפללת שלא יהיו שם אבידות. אבל לפעמים את פשוט יודעת שמשהו עומד לקרות.
סליחה. סליחה עמית. סליחה איציק. סליחה שני. סליחה שלקח לנו כל כך הרבה זמן. מה קרה לכם שם, ברגעים האחרונים? מה עבר עליכם שם, במקום הכי חשוך על האדמה, ולפעמים מתחתיה?
ראנו אותך, שני, מוטלת על כתפי האויב. השמועות אומרות שאפילו אחת התנועות בריקוד של עדן שלנו, על הבמה הכי גדולה בתחרות השירה של אירופה, הגיעה כמחווה של אהבה עבורך. סיפרו לנו איציק, שנהרגת שם, אבל רצינו להאמין שזה שקר. חיכינו לך, עמית, אפילו החברות שלך באו לחפש אותך.
אתם חלק מאנשים יפים ומוכשרים שלמדנו להכיר מאוחר מדי. חלק מהאנשים הטובים שיצאו לחגוג את החיים. בריקוד, בספורט, פשוט לחיות.
לפעמים אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם היינו יודעים את הכל כבר ב-7 באוקטובר. אם היינו יודעים מראש מה גורל האנשים שלנו. אהובים של כולנו שנחטפו מהמיטות, מהבסיס, מהבתים, ממסיבות, למען השם, ממסיבה שבה חגגו את החיים. מה היה קורה אם הם היו מצטרפים לאלפים ששמם כבר הותר לפרסום בימים הראשונים. שלא היינו ככה מיטלטלים בין תקווה ליאוש, בצעקות, באמונה שהנה, זה עומד לקרות, אנחנו הולכים לחוות שוב את ההתרגשות האדירה הזו של מפגשי המשפחות.
סליחה, עולם. הלוואי שלא היינו צריכים להילחם. אבל יש לנו ילדים לאסוף, הורים להחזיר הביתה, אנשים אהובים שלנו שהאויב חטף לנו מתחת לאף ולא מסכים להחזיר. אז הילדים שלנו, לובשי המדים, צריכים להיות גיבורים ולהחזיר. את כולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובת-חן אפשטיין אליאס
בת-חן אפשטיין אליאס נשואה +4 בעלת תואר ראשון בתקשורת ומנהל עסקים מהמכללה למנהל, בוגרת קורסים בכתיבה ועריכה עיתונאית. בעלת ותק של מעל 15 שנה בעיתונאות, ככתבת ועורכת. מ-2011 כתבת בכירה במוסף שישבת. סיקרה בין השאר תחומים מוניציפאליים, חינוך ובריאות. פרסמה כתבות שהשפיעו על סדר היום הציבורי, כגון הצורך בשיפור זמני המתנה לקביעת תור לרופאים מומחים, חוסר המוכנות של ישראל לגל הקורונה השני, עדויות של נשים שיצאו מכתות ונפגעות תקיפה מינית ועוד. "אירוע שהותיר בי חותם גדול היה מבצע 'צוק איתן'. זכיתי לראיין את אל"מ שי סימן טוב, שנפצע קשה במבצע ונותר משותק מהצוואר ומטה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר לצבא, ואף הדליק משואה ביום העצמאות. זכיתי גם לספר את סיפורה של שרית וענונו, שאיבדה את בנה הבכור בן ז"ל במבצע, ואחותו התגייסה בעקבותיו לגולני. שנתיים לאחר נפילתו של בן ראיינתי אותה שוב - כששרית ילדה בת נוספת, את יעל המדהימה. גם את סיפורו של פגוע הראש יהודה הישראלי סיפרתי פעמיים. פעם דרך משפחתו כשעוד היה מחוסר הכרה, ופעם בתוך הליך השיקום, כשהוא כבר תיקשר בעצמו".