יום הזיכרון בשבילי קיבל משמעות אחרת

מילים לא יכולות לתאר את הכאב שאני מרגישה ואת השתיקות שאני עוברת. הייתי עושה הכל כדי לחזור חודש לאחור לימים לפני האירוע, לפני שכל זה קרה והחיים שלי התהפכו לרעה. אני לא מעכלת שכל העולם מכיר את הפרצוף שלי ואותי בגלל המצב. לא מאמינה שאני יושבת VIP בכל הטקסים, שזה בכלל לא מה שאני רוצה ומביא לי בחילה.

כמה אפשר עוד? אני רק יושבת ושומעת על עוד פיגועים שקורים מסביבי, זה לא נגמר. מגיעים לטקס ונעמדים כשמתחילה הצפירה. עד עכשיו הייתי חושבת על חיילים שנרצחו, עכשיו אני נזכרת במשפחה שלי. עד עכשיו הייתי שותקת ומנסה להתחבר, עכשיו אני באמת מחוברת.

זה עולם אחר, מלא ברגעים של תקווה אבל עובדן קושי שאי אפשר למלא. רינה לא תהיה שם להיות גאה בי יותר, ואני לא יהיה שם יותר לשמור עליה. אני רוצה שתדעי שלא רציתי לחגוג השנה וחברות שלך חגגו לי בחקלאות שאורגנו ליום הולדתך, וזה לא היה אותו דבר בלעדיך. היית נהנית שם ברמות.

היית אמורה לארגן את טקס יום זיכרון באולפנה והיום חברותיך כתבו לי שעשו עליך. מאיה החברה הכי טובה שלי, לא פה יותר לשמוע את הבעיות שלי ואני לא יכולה לצחוק על הבדיחות הסתומות שאת אומרת ולא יכולה להציק לך בטלפון כשמשעמם לי. תמיד הייתי צוחקת עליך שאני יותר בוגרת ויום אחד אעקוף אותך בגיל כי יש בינינו רק שנה הפרש, עכשיו אני באמת אעקוף אותך.

אמא לא פה יותר לחבק אותי ואף אחד לא מחבק כמוך, אין יותר הודעות חמודות כמו שהיית משאירה לי או פתקים בתיק לפני שאני יוצאת. לא מפסיקה לחשוב על הרגע בחתונה שמסתכלים על אמא ומקבלים את האישור האחרון לפני החופה, או היציאות לגן חיות עם הסבתא שמפנקת בממתקים מיותרים ומתנות.

אני פותחת כל דפיקה בדלת בתקווה שאתן תיכנסו, כל פעם שאני יוצאת לרחוב אני מסתובבת ובודקת אם אתן הולכות מאחורי או איתי. יש לי עדיין בראש את ההרגלים שבבוקר הייתן עושות, הם זכורים לי.

רינה, היית שותה שלוש כוסות של מים כל בוקר כשהיית קמה כי היית אומרת שזה הכי בריא להתחיל את היום עם מינרלים בגוף. אמא, היית מורחת על עצמך קרם הגנה ואומרת שזה ישמור עליך מהשמש וממליצה לנו גם לשים כל בוקר. מאיה, היית משקיעה בהתארגנות ולוקחת זמן כך שהייתי מתעוררת תמיד חצי שעה אחריך והיינו מסיימות באותו זמן.

בשבת ברחנו לסבא וסבתא, עדיין לא היינו מסוגלים להיות בבית בלעדכם. תמיד אמא הייתה חוזרת בשישי עם חומוס אליהו ואני ומאיה היינו יושבות ואוכלות עם פיתות ביחד, מתעדכנות בחיים אחת של השנייה.

ישבתי אצל סבא וסבתא ואכלתי לבד (היית חסרה). נכנסת לישון כי לא בא לי יותר להיות ולהרגיש את החוסר, כי לא בא לי לקום למציאות שאני חיה בה. לא בא לי יותר להרגיש.

זוכרת את הרגע שהפכנו ממשפחה רגילה למשפחת שכול, את הרגע שבו התקשרו מהאמבולנס להגיד שמטיסים עכשיו את אמא בהליקופטר, את הרגע שבו התקשרתי לאבא והוא אמר ״ברוך דיין האמת״ והכל היה ברור.

זוכרת כמו אתמול בכיתי בכמויות, וסגרו חלק בבית החולים כדי שאנשים לא יתקרבו כי לא הצלחתי לזוז, לעכל. זוכרת ששאלתי אלף פעמים אם זה אמיתי, וכל פעם ענו לי שכן. רק קיוותי לשמוע לרגע תשובה אחרת, אבל לא נתנו.

חיכיתי שעה שהרגישה כמו נצח לראות את אבא טלי ויהודה, לראות שעוד יש לי אחים, ואבא, ובמה להחזיק. יום אחרי קמתי עם כאבי ראש, גרון, פה, וכל הגוף. אף אחד לא יוכל להבין את הכאב. רק אז קלטתי כמה בכיתי ביום שלפני.

רק אותי לא ריגש שפולטיקאים מפורסמים הגיעו לנחם, או שהרמט״כל הגיע. רק אני לא זוכרת כלום מהלוויות והשבעה. הכל עבר בטישטוש ורציתי שיעבור.

רק אני אוכל להגיד בדיחות שחורות על הכאב והחוסר. רק אני יכולתי להרגיש את הנחמה של האנשים בדרך ללוויה שהחזיקו דגלים מצד אחד של אפרת ועד היציאה.

רק לי קשה להיסתכל על תמונות ילדות.

רק אני לא מסוגלת להרים בגד של מאיה וללבוש אותו כאילו היא עוד קיימת, והייתי צריכה להמציא תירוץ שזה לא שלה. 

אי אפשר לעכל שהצער שלי עכשיו נהיה חלק מההיסטוריה של העם. יום הזיכרון בשבילי עכשיו קיבל משמעות אחרת.