"צריכים יום זיכרון שקט": המשפחות השכולות בקריאה משותפת

סמל יהודה יאיר ברק | נהרג בפעילות מבצעית בלבנון (1995)

"כשיאיר התגייס לצבא הוא בחר ללכת לגדוד הסיור של חטיבת גולני, ולא למסלול ישיבת הסדר. הוא רצה להיות בחטיבה הכי ישראלית, יחד עם כל העם. אולי זה מעיד כמה חשובה הייתה ליאיר האחדות בינינו", מספרים נפתלי ונתנאל ברק, אביו ואחיו של חלל צה"ל סמל יאיר ברק, שנפל בפעילות מבצעית בלבנון ב־1995.

יאיר ברק נולד בפתח תקווה. כבכור במשפחה של עשרה אחים ואחיות, תמיד גילה בגרות והיה הראשון שמתנדב - גם למען אנשים שלא הכיר. הכל תוצאה של החינוך שקיבל בבית.

כשסיים את חוק לימודיו במדרשיית נעם למד כשנתיים בישיבת שבי חברון, ואז הצטרף למחזור המייסד בישיבת ההסדר ברמת גן, עד גיוסו לגולני.

"הכרנו את יאיר כמי שהיה מתפלל תפילות ארוכות, אבל אחרי שנהרג חבריו מהצבא סיפרו כי הדתיים בצוות כעסו עליו, כי היה מאיץ בהם לסיים את התפילה מהר כדי שהחיילים שלא מתפללים לא יישאו בנטל לבדם".

יאיר השאיר אחריו לא מעט קטעים שכתב, רבים מהם מדברים על אחדות. בין היתר כתב: "בשום פנים ואופן אסור לגרום לניכור ביני ובין חברים", וגם: "להתייחס לכל אדם במאור פנים ובחביבות, להרבות אהבת ישראל עד הרגשת כל אחד מישראל כעצמו ממש".

יאיר שירת כלוחם בפלוגת חיל הקשר של גולני. באוקטובר 1995 הנגמ"ש שבו נסע נפגע ממטען, והוא נהרג בשחר הושענא רבה. איתו נהרגו עוד חמישה לוחמים.

"לפעמים כשאני הולך עם הכיפה הסרוגה אני מרגיש שאנשים רואים בי 'מתנחל', ואני בכלל גר בגדרה, קצין במילואים", אומר אחיו נתנאל.

נתנאל מוסיף: "הראייה שלנו מגזרית מדי, וצריך לזכור שאנחנו כאן ביחד. כולם נלחמנו, וכנראה נצטרך להילחם על הבית שלנו, ולכן חייבים לפתור את המחלוקות".

סגן אבי (אברהם אבא) פישר ז"ל | נהרג בפעילות מבצעית בלבנון (1993)

"אנחנו מאמינים שאנחנו באמת עם אחד", אומרים בלה ונורי פישר, שעלו לישראל מארה"ב בשנת 1974 וכעבור 19 שנה איבדו את בנם, אבי (אברהם אבא) פישר, שנפל בגיל 22 בפעילות מבצעית בלבנון.

כבר 30 שנה הם מגיעים אל בית העלמין הצבאי בפתח תקווה, ואיתם גם החיילים ששירתו עם אבי בצוות.

"אנחנו אנשים דתיים, אבל מגיעים אלינו מכל חלקי החברה הישראלית ויש לנו שפה משותפת - אהבת הארץ והעם. זה מחזק אותנו", הם אומרים.

אבי נולד בברוקלין שבניו יורק ועלה לארץ עם הוריו. הם מספרים על נער חייכן ונמרץ, פעיל בבני עקיבא ומתנדב במד"א. ב־1990 הוא התגייס לחיל ההנדסה, עבר את המסלול בהצלחה, הפך לקצין והתנדב ליחידה לסילוק פצצות.

באוגוסט 1993 נהרגו שבעה חיילים מחטיבת גולני בפיצוץ מטען חבלה בדרום לבנון. אבי, שהיה מפקד צוות, יצא לסריקות בשטח בחיפוש אחר מטעני חבלה נוספים, נפגע ונפטר מפצעיו בבית החולים.

"הוא הספיק לדבר עם החובש, נתן לו הוראות והנחיות לטיפול ואמר לו למסור לנו שהוא אוהב אותנו ושנמשיך לחייך. מאז אנחנו מצליחים. לקח לנו זמן, אבל החלטנו להמשיך לחיות בעזרת הילדות דליה וציפי, החברים והקהילה", מספרת בלה.

"כשנכנסים לבית העלמים רואים כמה אנחנו עם אחד. אחים אנחנו, ואמנם לפעמים אחים רבים, אבל אסור שנגיע למלחמת אחים. זה בסדר שיש שבטיות, ושלכל שבט יש את ערכיו ואמונתו, אבל לכל השבטים יש גג אחד. עם ישראל הוא הגג", אומר נורי.

רב"ט ניב חזון | נהרג בליל הגלשונים (1987)

"כמו כולם, אני רוצה שיהיה פה טוב. יש מחלוקות, אבל לא צריכים להיות ריבים כאלה. כשאני מסתכלת על המצבה של ניב, אני חושבת לפעמים שהוא היה יכול להנהיג את המדינה", אומרת מיכל שמואלי (60), אחות של רב"ט ניב חזון, שנהרג בשנת 1987 בליל הגלשונים בסמוך לגבול עם לבנון. 

ניב נולד בקיבוץ גבת, ובגיל 9 המשפחה עברה לפתח תקווה. ניב, אח לאבי ולמיכל, היה נער בעל מחשבה מקורית ומודעות חברתית. "הוא מאוד אהב פוליטיקה, וכילד הקים מפלגת ילדים בשם 'נח' - ניב חזון. הוא שלח מכתבים למנחם בגין ולעזר ויצמן, והם השיבו לו.

"הוא היה ידען, מעורב ודעתן, אהב תרבות והלך לסרטים ולהצגות. הוא ניהל ויכוחים עם המורים, כשהוא שומר על רוח טובה וכבוד".

בפברואר 1987 ניב התגייס לחיל הקשר. הוא התעקש לשרת ביחידה קרבית. בסיום הקורס בחיל הקשר סופח לפלוגת הקשר בחטיבת הנח"ל. "בשבת, לפני שנהרג, נסעתי עם בעלי ופגשנו אותו. מצאנו חייל מאושר", מספרת מיכל. "ארבעה ימים אחר כך דפקו בדלת והחיים שלנו השתנו".

בנובמבר 1987 חדרו לישראל שני מחבלים עם גלשני אוויר. אחד מהם הגיע למחנה גיבור ליד קריית שמונה ופתח במסע הרג. ניב היה בין ההרוגים. "כשאני מסתובבת בבית העלמין אני מסתכלת על גיל החללים. אח שלי היה רק בן 19 כשנהרג. אני חושבת: איזה בזבוז, כמה עוד היה יכול להספיק ולתרום.

"ניב כתב במכתב לחבר שגויס לצבא לפניו: 'מלחמה אינה הפתרון. תמיד צריך למצוא את הדרך לשלום'. המילים הללו מהדהדות אצלי עד היום, במיוחד כעת, כשהמחלוקות והריבים הם בתוכנו פנימה".

סגן לירז טיטו | נהרג בפעילות מבצעית בלבנון (1999)

"אנחנו צריכים יום זיכרון שקט, זיכרון של אחדות, של חברים. אני לא רוצה שנגיע למצב שאנחנו צריכים מלחמה עם אחד מאויבינו כדי להתאחד ולמנוע מלחמת אחים פנימית", אומר רפי טיטו, אביו של סגן לירז טיטו, שנהרג בפעילות מבצעית בלבנון בשנת 1999. "אם הצדדים יסתכלו בעיניים של הצד השני ויתגמשו מעט, יהיה אפשר לפתור את הבעיות. הייתי רוצה שנחזור לאהוב אחד את השני". 

לירז נולד בפתח תקווה, אח בכור לשלומי ולברק. "לירז נולד פג, הוא נלחם נגד כל הסיכויים. יום אחרי ברכה מהרב הוא החל לנשום בלי כל המכשירים", נזכר רפי בקול חנוק. אהבתו הראשונה הייתה הג'ודו, אך לצד האימונים בספורט ניגן על פסנתר בקונסרבטוריון, והמשיך לנגן להנאתו גם כשחזר לחופשות מהצבא. הוא התגייס ביולי 1996, שירת בהנדסה קרבית ויצא לקורס קצינים.

לירז אסר לספר לאמו רבקה ז"ל כי הוא משרת בלבנון, והיא גילתה על כך רק כשהגיעה הבשורה על מותו. בפברואר 1999, יום אחרי שחגג יום הולדת 21, הוא השתתף במבצע צבאי יזום נגד חיזבאללה ונורה למוות בעומק השטח הלבנוני.

"הוא הבטיח לי שזו תהיה הפעילות האחרונה לפני שיעבור להיות קצין מבצעים, תפקיד פחות קרבי", אומר רפי. "ב־5 וחצי בבוקר קיבלנו דפיקה בדלת. לא ציפיתי. מאז הפכנו את ההנצחה לדרך חיים. לפני שנה שיפצנו את הג'יפ של לירז וחרטנו עליו על שמו. בחרנו בחיים".

סמ"ר אביב לוי | נהרג בפעילות מבצעית בעזה (2018)

"אנחנו רוצים לראות את עם ישראל מתחזק. בכל מלחמות ישראל, ימין ושמאל, חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, מסרו את נפשם בשביל הארץ הזאת. חייבים לפתור את המחלוקות", מצהיר יעקב לוי, אביב של סמ"ר אביב (אברהם) לוי, לוחם גבעתי שנהרג מירי צלף בפעילות מבצעית בגבול בעזה.

"אנחנו מדינה מאוד מגוונת, ובסוף כולם צריכים להתפשר כדי להגיע להסכמות. אנחנו רוצים יום זיכרון בלי מתח, ובלי להכניס פוליטיקה לבתי העלמין הצבאיים", הוא מוסיף.

אביב הוא בנם הבכור של יעקב ופרי, אח של אורין, נוי ודן.

קרוביו מספרים על נער חברותי ואהוב, מלא שמחה. "הדבק של החבורה", שגם בצבא חיבר בין החיילים החזקים לחלשים. "כל מה שאספר עליו לא יספיק", אומר אביו, "הערצנו אותו. כל החיים במדינה מתקיימים רק בזכות הילדים שלנו".