הכסאות בבית הכנסת נותרו ריקים: סיפורם של שלושה תושבי אותה השכונה שנהרגו ביום כיפור

"כולם מכירים את השיר 'החיטה צומחת שוב', ואת מנגינת 'ונתנה תוקף' של קיבוץ בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. שיר מדהים  וסיפור מרגש, אך גם בבאר שבע היו חללים רבים במלחמה הזו. ומכל הסיפורים הנשכחים, אחד הכואבים ביותר הוא סיפורה של קהילה קטנה, מיוחדת ומשפחתית של עולים חדשים, אנשי עמל שבנו בעשר אצבעות את הקהילה שלהם. הם לא היו קיבוץ, לא קהילה מתחדשת או גרעין יישובי. קהילה שהתארגנה סביב בית כנסת קטן בעיר העתיקה. עכשיו תחשוב איזו מכה זו הייתה עבורה לאבד שלושה מבניה במלחמה אחת, ועדיין - סיפור הנופלים וסיפורה של הקהילה הזו, מעולם לא סופרו".

הלהט שבו מדבר עומר שוורצפוקס מבהיר שהשנים לא השכיחו את צער השכחה. הוא סטודנט לרפואה, חלק מגל של צעירים דרומיים החוקרים ומגלים את ההיסטוריה הנשכחת של המקום ומבקשים לספר את סיפורו מחדש. בשנים האחרונות מוביל שוורצפוקס סיורים היסטוריים ברחבי העיר העתיקה של באר שבע, מזכיר נשכחות ומגלה את ארצות העבר עבור הדור שלא ידע. אחת הנקודות שבהן מתחילים סיוריו היא בית הכנסת לעולי טורקיה, ברחוב סמילנסקי.

בעשורים האחרונים יצא שמו של הרחוב למרחקים, בזכות הפסטיבל המתרחש בו מדי שנה בקיץ - פסטיבל סמילנסקי לתרבות מקומית. אך בין בתי הקפה והמסעדות, והבליינים הממלאים את הרחוב, מסתתרת לה סמטה קטנה עם סיפור גדול. סמטה המוליכה מההווה הבלייני אל עברו של הרחוב, לאחד מבתי הכנסת הוותיקים והייחודיים בבאר שבע.

דוד כהן, פנסיונר חיל האוויר וראש ועד בית הכנסת כיום, מספר: "בית הכנסת נבנה בשנת 1949. עוד לפני שהייתה פה עירייה היה פה כבר בית כנסת! הוא הוקם על ידי כמה משפחות טורקיות ובמהרה הפך לבית לכל קהילות דוברי הלדינו - מצרים, טורקים, אספניולים ואיטלקים - וגם לתוניסאים ולמרוקאים שחיפשו מקום משפחתי להתפלל בו. זה התחיל בחדר קטן בחלל של בית עות'מאני עתיק, בביתה של אחת המשפחות, ולאט-לאט, בעזרת חברי הקהילה, התרחב וגדל. מאחר שבית הכנסת לא תוכנן מראש כחלל תפילה, הוא אינו דומה לבתי הכנסת הרגילים. הכניסה אליו היא מהסמטה, ועזרת הנשים נמצאת בגב ארון הקודש.

"כל הבנייה נעשתה כעבודה של אהבה, בכל פעם שאחד מבני הקהילה היה יכול להקדיש מעט מזמנו או מממונו לשכלל את המבנה. בשנים האחרונות קמו מלונות בוטיק בעיר העתיקה ואירחו אנשים לשבתות חתן, ומן הסתם היו צריכים בית כנסת לעלייה לתורה. כך יצא שבכל שני וחמישי יש לי בר מצוות, וכל שבת זה שבת חתן. ואנשים מגיעים מכל העולם לבית הכנסת המיוחד הזה.

"בעבר בית הכנסת היה צמוד למועדון הבילויים שבא, כיום מצד ימין יש מסעדה שמוכרת שרימפס, ממול לבית הכנסת יש את בית הלהט"בים בעיר, ולצידו יש בית של ארגון המתנדבים הבדואים - אג'יק, אבל אף פעם אין בעיות. אם רוצים להתחשב אחד בשני, אפשר לחיות יחד. זה בית כנסת של חיבורים, לא של הפרדות. אין שמות על הכיסאות, כל אחד יושב איפה שהוא רוצה, זו מסורת הפשטות מבית הכנסת של פעם, לא חשוב מי אתה ומה אתה, אם אתה צריך - פשוט תבוא ותתפלל".

אז זה בית כנסת "בוטיק"?

"כן", צוחק דוד, ״אנחנו נותנים מענה לכל אלו שרוצים לבוא לעשות בר מצווה ולהתחתן במסעדות הבוטיק שמסביב".

"קהילת בית הכנסת לעולי טורקיה לא מנתה מאות מתפללים, אלא עשרות בודדות. רובם עולים חדשים שהגיעו לבאר שבע בשנות ה-50 ושוכנו בשולי העיר העתיקה - בשיכון דרום", אומר שוורצפוקס, "היום זה אזור של התחדשות עירונית ומבוקש מאוד, אבל אז זה היה שיכון בקצה העיר, אזור מעורב מבחינת מוצא העדות, רובם עולים יוצאי ארצות האסלאם, 'מזרחיים' אנשי עמל, מסורתיים, משפחות גדולות, ובית הכנסת היה המרחב המשותף שסביבו התארגנה הקהילה.

"העובדה שהם היו קהילה קטנה כל כך הפכה את האובדן של שלושה מבני הקהילה במלחמת יום הכיפורים - סרן יצחק מבורך, שבתאי נהון ודוד חג'ג' - לאובדן שנגע בכל אחד ואחד מהמתפללים במקום. לאחר המלחמה החליטו אנשי הקהילה להקדיש את בית הכנסת לזכרם של שלושת הנופלים, שלושתם גיבורי ישראל ובראשם מבורך בעל עיטור העוז".

איציק מבורך ז"ל

"איציק מבורך, כמעט 50 שנה עברו, דרכינו הצטלבו לפרק זמן קצר ביותר בגדוד 75. היית סמ"פ הסיור, אני הייתי אפסנאי ביחידה, ואת הדאגה שלך לחיילים, את בבת צחוקך, בלוריתך המקורזלת, תמירותך ונועם הליכותיך לא אשכח", כותב אריה חיון באתר "יזכור". כמעט 50 שנה לאחר שנפל בגיל 20, הותיר יצחק "איציק" מבורך חותם בזיכרונם של אלו שהכירו אותו.

יצחק נולד בבאר שבע בשנת 1952, בן לשושנה ולבנימין. רחל פלג, אחותו, מספרת על המשפחה: "אבי יליד ירושלים מהס"ט, מגיע לאחר מלחמת השחרור לבאר שבע לסייע לאחותו, וכאן הוא פגש את שושנה, עולה חדשה מטורקיה, והאהבה ביניהם פורחת בלדינו. השניים מקבלים דירה בשיכון הראשון בבאר שבע, וכאן נולד יצחק, שכולם קראו לו איציק.

"איציק היה מאוד ריאלי, רציני וממוקד, הוא הקדיש את זמנו ללימודים. עצם הלימוד עניין אותו תמיד. כל ילדי השכונה ידעו שאיציק מוכן לסייע לכל מי שנזקק לעזר. מדי שבת נלווה אחי אל אביו כשהלכו יחד לבית הכנסת. הם היו קרובים במיוחד. אבי העריץ אותו, והם היו חברים מאוד-מאוד טובים".

כשמגיע הזמן להתגייס, מתגלה מסירותו של מבורך להשגת מטרותיו.

פלג: "הוא היה בחור צנום וגבוה, עם משקפיים. הוא לא היה יכול ללכת לקורס טיס או לחלק מהסיירות, והוא בדק מה הוא יכול לעשות כדי להגיע לסיירת כי זה מה שתמיד רצה. הוא גילה שאם יתגייס לשריון יוכל להגיע לסיירת חטיבה 7, וכך היה. הוא הכין את עצמו לגיוס, אני זוכרת אותו בכיתה י"ב רץ ומתאמן בכל יום כדי להגיע מוכן. הוא היה מאוד מחושב ונחוש ועם מטרה ברורה. היה לו כוח רצון חזק כל כך, שבזכותו התגבר על כל מכשול".

באוגוסט 70' מבורך מתגייס לחיל השריון. לאחר שהצטיין בקורס מש"קי סיור שריון המשיך לקורס קצינים, ובעקבותיו נשלח לקורס קציני סיור ולאחר מכן הוצב בפלוגת סיירת חטיבה 7, בתפקיד מ"מ סיור. כעבור זמן מה מונה לתפקיד סגן מפקד פלוגה, התקדמות מטאורית לקצין בן 20 בלבד. בספר שיצא לזכרו, מציינים מפקדיו שוב ושוב את מבורך כאחד הקצינים המצטיינים ואת מחלקתו כמחלקה הטובה בפלוגה. 

במלחמת יום הכיפורים הוצבו מבורך ואנשי הפלס"ר של חטיבה 7 בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בתעודת עיטור העוז שקיבל לאחר מותו מתומצת סיפור גבורתו במלחמה: "ב-6 באוקטובר 1973 קיבל סרן יצחק מבורך ז"ל פקודה לעמוד עם נגמ"ש מדרום לתל-פארס שברמה הסורית. בשעה 18:00 קיבל פקודה להצטרף לשאר הפלוגה. בדרכו חזרה, בשעות החשיכה, גילה מבורך שטנק סורי מצודד אליו את התותח. בלי לאבד את עשתונותיו פגע בטנק, חילץ את הנגמ"ש, ואף הספיק להזהיר את שאר הנגמ"שים שנעו בציר.

"ב-9 באוקטובר, בבוקעתא, נכנסה הפלוגה למארב של קומנדו סורי. מבורך ז"ל ארגן מהר כוח חילוץ ונכנס לסייע בלחימה ולפנות נפגעים. לאחר שכיתתו נפגעה פעמים מספר המשיך להילחם ברגל, כשהוא מארגן ומטפל בחייליו הפצועים ואוסף את ההרוגים. בפגיעת נ"ט נוספת של הסורים נפגע ונהרג. בפעולותיו אלה גילה אומץ לב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה".

אלא שהטקסט המתאר את גבורתו של יצחק לא מספר את הסיפור העגום שלו היו שותפות רבות ממשפחות הנופלים במלחמת יום הכיפורים.

פלג: "זה סיפור נוראי. לא שמענו מאיציק מאז היום הראשון למלחמה, וההורים שלי חיפשו וחיפשו וחיפשו ולא שמעו ממנו כלום, אבא שלי היה בטוח שהוא בין השבויים. רק לאחר כמה שבועות בן דוד שלי, שהיה בצבא, הגיע אל היחידה שלו בצפון ושם אמרו לו 'מה, אתה לא יודע? איציק נהרג בימים הראשונים של המלחמה'. כששאל היכן הקבר אמרו שהוא נקבר בנהריה, ובאמת הוא נסע לשם וראה את הקבר. כששאל את אנשי היחידה למה לא הודיעו להורים ולמה קברו בנהריה, ענו לו 'כן, כן, כן', אבל אסור היה לו לומר להוריי דבר. וכך, רק לאחר חודש של טלטלת עולמות, הודיעו להורים שאיציק נעדר, ולאחר שבועיים נוספים סיפרו לנו שהוא נפל בקרב".

חודש וחצי לאחר שנהרג נודע לכם שהוא נפל?

פלג נאנחת. "זה היה הבלאגן של מלחמת יום הכיפורים, אף אחד לא ידע מימינו ומשמאלו. רק לאחר 11 חודשים ערכו לו הלוויה צבאית והעבירו אותו לחלקה הצבאית בבאר שבע".

שוורצפוקס: "לפני כמה שנים ילד שביקר באנדרטה של חטיבה 7 במסעאדה מצא חתיכת דסקית של מבורך, באחד הנגמ"שים שהובאו לשם אחרי המלחמה. במפגש הלוחמים שקיימנו בבית הכנסת לזכרו, סיפרו חבריו שזה היה נושא טעון מבחינת המשפחה. מצד אחד אמרו להם שזיהו אותו, ומצד שני לא הייתה להם דסקית להוכיח שהילד שלהם באמת נהרג".

פלג: "תזכור שההורים שלי ילדו את איציק כשהיו בני 21, ובגיל 42 שכלו את בנם. הם היו צעירים, ואבי היה איש ציבור מאוד פעיל, מאוד יפה, עם רעמת שיער גדולה, שמאוד הקפיד על מראהו. אחרי שאחי נהרג, בבת אחת בתוך חודש כל שערותיו הלבינו, נפלה עליו הזקנה בגלל האבידה. היה לו מאוד קשה להתאושש, הוא יצא לפנסיה מוקדמת מסולל בונה".

על בית הכנסת השכונתי מספרת פלג: "אבי מאוד אהב אותו, הוא לא הלך עם כיפה אבל הוא היה חזן בבית הכנסת. 'לא כולם צריכים לראות שאני דתי', היה אומר, אבל שמרנו שבת בצורה מוחלטת ואדוקה. בית הכנסת היה חלק ממנו, הוא היה אב הבית של המקום וארגן את הקהילה סביב בית הכנסת.

"אחרי שהוריי הפנימו שאיציק נהרג הם החליטו להנציח אותו, ובית הכנסת היה זקוק לשיפוץ. אבי תרם את הכסף ושיפץ את בית הכנסת, והקהילה יחד איתו החליטו לקרוא לו על שמו של אחי. אבי ביקש שהוא ייקרא גם על שם נהון וחג'ג'. אבי לא הסתפק בכך והמשיך להקדיש את עצמו לבניית בית יד לבנים בבאר שבע, ומ-1977 עד פטירתו ב-2001 היה היו"ר".

דוד חג'ג' ז"ל

"כילד, הוא היה החבר הכי טוב שלי בעולם, הוא היה הגב שלי, מגן אנושי כנגד הילדים האחרים", מספר יוסי חג'ג', אחיו הצעיר של דוד, הנופל השני מבית הכנסת השכונתי.

"הייתי בן 13 כאשר דוד נהרג, ועבורי זה היה כמו סרט אימה. כשהודיעו לי השתוללתי וצעקתי 'למה זה מגיע לנו?' ואחרי זה, במשך שנים, זה היה בכי יומיומי. בכל לילה הייתי הולך למיטה ובוכה לילות שלמים. לקח לי לפחות 12 שנים לעבד את הטראומה שחוויתי באובדן שלו. אני הייתי ילד, תחשוב איך ההורים שלי הרגישו".

דוד חג'ג' נולד לפורטונה ולזבולון, עולים חדשים מתוניס, שהתגוררו בשיכון דרום בבאר שבע. חבריו מבית הספר התיכון מקיף ג' זוכרים ילד שקט ומופנם, "תולעת ספרים", שפרח ושר כשניגן בגיטרה והיה שחקן כדורסל מחונן.

ב-1971 התגייס דוד לצה"ל והוצב בחיל השריון כתותחן טנק. ביום השני למלחמת יום הכיפורים היה בטנק שנשלח למשימת סריקה באזור "החווה הסינית". הטנק נפגע מטיל, אך אנשי הצוות, חוץ מהנהג, הצליחו להיחלץ.

"הם ראו שהם לא יכולים לסיים את המשימה ונסוגו", מספר יוסי, "לפתע דוד שמע קול של הנהג, חבר שלו, וחזר כדי להציל אותו. הסמ"פ אמר לו שאין לו סיכוי לחלץ אותו, אבל דוד הלך בכל זאת ודרך המשקפת המפקד ראה שהוא נפל כנראה ממארב של קומנדו מצרי". בעקבות הניסיון לחלץ את נהג הטנק קיבל דוד את צל"ש הרמטכ"ל על "אומץ לב ואחוות לוחמים". אבל הסיפור לא הסתיים שם.

יוסי: "במשך חודשים ארוכים אחי היה בגדר נעדר. אני זוכר שבא קצין העיר ואמר שלא מוצאים אותו וחיכינו לבשורות. אפילו שמענו שהוא שבוי במצרים, שהוא מוסר דרישת שלום לאחיות שלו. לדאבוננו, כששחררו את השבויים הוא לא היה ביניהם, ורק אז קבעו שהוא חלל שמקום קבורתו לא נודע.

"אמא שלי בעצם סירבה להאמין שהוא נהרג. מ-73' ועד יום מותה בשנת 92' היא אמרה שהוא יחזור. במשך הרבה שנים אסור היה לדבר עליו כמי שנפטר או להזכיר אותו כמת. לא כעסנו על אמא שלא רצתה להאמין, אנשים בכירים מהצבא ומהממשלה אמרו לנו 'תעזבו אותה, אם הוא יחזור, יחזור - ואם לא, לא'. במשך 20 שנה גם לא סיפרנו לה שקיבלנו מלגות או משהו מהצבא, כי זה היה אומר מבחינתה שקיבלנו את מותו. גם על ערש דווי אמא עוד אמרה שהיא יודעת שהוא יבוא ויגיד עליה קדיש.

"מה שהרג אותה היו הגעגועים והציפייה שיחזור, בלי שזה אכן קרה. האמת שזה דבק גם בי. עד היום יש בי מקום שחושב שאולי אחי יבוא ויפתיע אותנו בגדול. בתוך תוכי אני יודע שזה לא הגיוני, אבל מאמין בדבר הזה. רק לאחר שאמי נפטרה, התכנסו במשפחה והחלטנו שעושים לו אזכרה. רק אז התחלנו לעלות לקבר שלו בבבית העלמין בקריית שאול".

למה לא קברו אותו בבאר שבע?

"זה כבר סיפור אחר, שכן לא הייתה בעצם גופה. שלושה חודשים לאחר סיום המלחמה היה הסכם בין מצרים לבין ישראל לעל חילוץ גופות, ובמקום שבו הוא נפל בדקו ולא מצאו גופה, רק שיניים. היה אז בלבול אדיר וקברו את השרידים בקריית שאול בתל אביב, שכן שם קבורים חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע".

ואיך אביך הגיב?

"אבי כבר שכל בן אחד בתוניס, בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה במחנה עבודה תחת שלטון הנאצים וסבל קשות, אבל הוא לא הוציא את זה החוצה. הוא סבל מבעיות בראייה לפני כן, אבל אחרי מותו של דוד איבד בהדרגה את הראייה כליל וחי עם זה כמעט 30 שנה עד מותו".

דוד כהן, שהכיר את האב זבולון מהתפילות המשותפות בבית הכנסת, נזכר בו בהתרגשות גדולה. "אתה מאמין שהוא היה עיוור וגם תופר? ראית כזה פלא? זבולון היה עושה הכל לבד בלי עזרה, מכין לעצמו קפה והכל. אבל כמו שהוא לא דיבר על מה שקרה לו בשואה, הוא לא דיבר הרבה על מותו של בנו דוד. אתה מבין, הספרדים לא ידעו להוציא את זה החוצה. אז הוא שתק את זה פנימה. אפילו בכסף שהצבא נתן לו, מה הוא עשה? עשה ספר תורה לזכרו של בנו".

דוד ממהר ושולף את ספר התורה לזכר חג'ג' מבין שלל הספרים בארון הקודש של בית הכנסת. הספר בולט בכריכה האדומה, ועליו רקומים אותיות ומגן דוד מוזהב. כשהספר נפתח, נגלית ההקדשה לדוד חג'ג' ולאמו פורטונה יחד. 20 שנה לאחר שנהרג הבן, התאחדו השניים בספר התורה שהוציא האב לזכרם.

שבתאי נהון ז"ל

"ההורים שלנו, אסתר ואברהם, הגיעו מאיזמיר שבטורקיה. אחי שבתאי נולד בארץ. גרנו בשיכון דרום, ממש ליד משפחת מבורך", מספר יצחק, אחיו של שבתאי נהון, "למעשה, למבורך הודיעו שבנו נעדר בזמן שהוא היה בשבעה אצל ההורים שלי. חיינו במרחק של 50 מטר מבית לבית. אנשי קצין העיר שלפו אותו מאחת התפילות. כשהתבגרתי אחותי עשתה של"ת בקיבוץ ברור חיל, והגעתי לבקר אותה והתלהבתי מאוד מהחיים הקיבוציים, ובכיתה ז' העדפתי ללכת לתיכון בקיבוץ שפיים. שבתאי, שהיה בן הזקונים, כנראה הושפע ממני ומאחותי, והוא הלך לתיכון בקיבוץ דורות".

כלומר, ההליכה לקיבוץ לא הייתה בגלל מצב כלכלי קשה בבית?

"לא, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא היה שפע, אבל לא היינו בית של מצוקה או רעב! היה לנו כל מה שצריך. הבחירה ללכת לקיבוצים הייתה ערכית, לא מחוסר ברירה. מקיבוץ דורות שבתאי התגייס לגולני, אני כבר הייתי אז בסיירת גולני ואחרי זה קצין. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל אני מניח שזה השפיע עליו והוא מאוד רצה להגיע לסיירת. באותם ימים זה היה חבר מביא חבר, ואני לא עודדתי אותו כי חשבתי שהוא היה פחות בשל לזה פיזית.

"שבתאי היה ילד מדהים, שאהב טבע, חקר את העולם כל הזמן ויצא לטיולים. החברים בדורות מספרים עליו שהוא התאקלם בחברת הנוער בקיבוץ עד שקשה היה להבחין שלא נולד במשק. הוא ביקש לעבוד בענף הפלחה והשקיע הרבה בעבודת השדה. ליד החדר שלו הקים גינה מטופחת ומרהיבה.

"שלושה חודשים לאחר שהשתחררתי, שבתאי הגיע לפתע לקיבוץ שפיים לפנות ערב וסיפר לי שהוא נפצע באימון מרסיסים של רימון. הוא היה בשיקום ואמר לי משהו כמו 'אני לא אצליח לסיים את השירות'. היו לו צלקות בגב, בחזה ובפנים. חשבתי שבגלל טראומת הפציעה והרסיסים בגוף הוא לא יכול להמשיך. ניסיתי לעודד אותו, אמרתי לו שכל האחים עשו שירות משמעותי, ניסיתי לשכנע אותו שהכל יהיה בסדר. ושבתאי אמר לי - 'אתה לא מבין, אני מתכוון לזה שלא אסיים את השירות הצבאי בחיים'.

"לא הבנתי אותו, וארבעה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים והאמירה שלו נתקעה לי בראש. היינו ארבעה אחים ביחידות קרביות. הגעתי לרמת הגולן, וביום האחרון למלחמה שמעתי שגולני עומדת לעלות על החרמון. הייתה לי הרגשה מאוד-מאוד קשה ביחס אליו, למרות שלא ידעתי איפה שני האחים האחרים שלי, ובאמת יום או יומיים לאחר הקרב השני על החרמון מסרו לי שהוא נפל".

איך הוריך קיבלו את הבשורה?

"שבתאי היה בן הזקונים, וזה היה משבר קשה מאוד. אחרי השבעה ביקשו בצבא שאחזור לצבא לקבע לשנה לפחות. באתי וביקשתי מהוריי שיחתמו. לאחר קשיים רבים מאוד, הם בסוף חתמו לי. אני מניח שלא עשיתי להם את החיים יותר קלים".

לא חשתם שההנצחה שנעשתה לשלושת בני קהילה שנופלים יחד הייתה די מינורית? איך הוריך הרגישו ביחס להנצחה דווקא בבית הכנסת?

"בית הכנסת הטורקי היה מרכז החיים של הקהילה הטורקית בבאר שבע. זו הייתה קהילה מאוד קטנה אבל מאוד מרשימה, לא היה טורקי שלא הכיר את הטורקים האחרים בעיר מבית הכנסת. כל זמן שאבי היה בחיים לא הייתה שבת שלא הלכנו לתפילות. אבל עם השנים עזבנו את השכונה והתרחקנו, אבל גם הילדים שלי עלו לתורה בבית הכנסת הזה. עד היום אנחנו מתנדבים לכל מה שצריך לעזור".

דוד כהן: "זה לא פלא שההורים עזבו. כשקורה אסון כזה, ההורים מתרסקים מבפנים. כל דבר מזכיר להם, כל פינת רחוב היא חיים שלא יהיו, אלו דברים קשים. הם מסתגרים. אבל זה היה דור שהיה מקבל מכות וממשיך הלאה, דור של תמימות. עזבו הכל בחוץ לארץ, ואמרו נאכל חצץ ולא נתלונן, זה יותר חשוב מהכל - ארץ ישראל. הם ידעו שהם הולכים להקריב משהו. אלו אנשים שלא רצו שירחמו עליהם".

שוורצפוקס: "תזכור שכל המשפחות האלו לא היו משפחות מקושרות ומחוברות. במשך הרבה חודשים הן לא ידעו איפה הילדים וחיכו בשקט. בסופו של דבר, זה כמו ספר התורה של חג'ג' - זו הנצחה שהולכת פנימה אל תוך הקהילה ולא יוצאת החוצה".

דוד כהן: "כשאני הולך למושבה הגרמנית בתל אביב ושומע מדריך והוא לוקח אותך לסיור, אז אני אומר - איזה יופי, זאת עיר עם סיפור. למזלנו, עומר הוא מאלו שהולכים וחושפים את סיפורי המקום, אבל משום מה אף אחד כאן לא עשה את זה, לא מספרים את הסיפורים שלהם. הספרדים לא יודעים לספר את הסיפור שלהם".

שוורצפוקס: "מה זאת אומרת לא לימדו אתכם לספר?"

כהן: "האשכנזים, יש להם מרק עוף - עשו מזה סיפור גדול. כמה מאכלים יש לספרדים? אבל ספרדים לא מספרים, פשוט שומרים הכל בפנים".

לא רחוק מבית הכנסת נמצא רחוב שלושת בני עין חרוד. איך זה שבאר שבע לא הנציחה את הנופלים שלה בשם רחוב?

שוורצפוקס: "ועדת השמות בבאר שבע קיבלה לפני הרבה שנים החלטה שלא מנציחים את חללי צה"ל בבאר שבע. זאת עיר גדולה ויש בה הרבה הרוגים, ואתה מתחיל להיכנס לפוליטיקה של ההנצחה, למה זה כן וזה לא. הנה, בני משפחת סמי עזר מעולי הגרדום הם בני באר שבע ומנסים להנציח המון שנים, אבל המדיניות היא שלא מנציחים חללי צה"ל בשמות רחובות.

"אבל ההחלטה הזו גרמה לפוליטיזציה יותר גדולה של ההנצחה, כי את מי בעצם הנציחו? את אלו שהיו מחוברים, המפא"יניקים, ואלו שהזדרזו להנציח. אז יש לך שמות של רחובות כמו שלושת בני עין חרוד בעיר העתיקה, והם אפילו לא נפלו באותו הקרב! במקום זה מנציחים את הנופלים בכיכרות, כי זה לא רשמי כמו רחוב".

ועדיין אין כיכר לזכר שלושת בני באר שבע.

שוורצפוקס: "לא, עדיין לא. כשתעלה את השאלה הזו, יגידו לך 'יש עוד כל כך הרבה גיבורים בבאר שבע', אבל אם לא נעשה את זה, ילדי העיר לא יגדלו על סיפורי גבורה מקומיים. ככה הזיכרון נשאר בבית יד לבנים ולא יוצא משם, ובסופו של דבר, זה חבל מאוד".