להרתיע את הרוצח הבא: אסור שאביעד משה יראה אור יום

כל מי שהואשם בניסיון לרצח הוא רוצח. רוצח שנכשל. אין הבדל בין אלירן מלול הרוצח האכזרי, לבין אביעד משה.

על מדינת ישראל לחרוט על דגלה אפס סובלנות לאלימות כלפי נשים בבתיהן. היעד: אפס נרצחות בשנה. כל מומחה ביטחון יסכים שהרתעה זהו כלי מציל חיים. זו רק אחת הסיבות לכך שעל המדינה להשוות את חומרת הענישה בין רצח לבין ניסיון לרצח.

כיום אלירן מלול ניצב בפני אישום של רצח בנסיבות מחמירות של אחותי, אשתו מיכל סלה ז"ל. אם יורשע, החוק קובע שהוא יישב במאסר עולם חובה. אשכרה כל החיים מאחורי סורגים. לעומת זאת, העונש המרבי שייגזר על אביעד משה הוא 20 שנה בלבד. כלומר, בגיל 65 אביעד משה כבר יהלך בינינו, ואולי גם ייצא לדייטים. וזה רק במידה שלא ינכו לו שליש על התנהגות טובה.

במקרים אחרים זה גרוע מכך: רק לפני חודש מדינת ישראל שחררה 89 אסירי אלימות במשפחה וגילוי עריות מסיבות של צפיפות בבתי הכלא, ללא שיקומם ומבלי לתת התרעה מספקת לקורבנות. חז"ל כתבו בחוכמה יתרה: "המרחם על אכזרים - סופו שמתאכזר לרחמנים", ואני שואלת: ריבונו של עולם, כמה עוד קורבנות בדם נשלם עד שמערכת המשפט תתחיל להרחיק מהחברה לצמיתות עבריינים אכזרים, מסוכנים וחסרי חמלה?

אסור לנו להפגין חמלה כלפי רוצחים, ועלינו להחמיר עימם את הענישה עד למקסימום. במדינה מתוקנת, רוצח אשתו העתידי יידע שהוא מאבד אוטומטית את כל עולמו - את חירותו, ילדיו, אשתו ואת כל רכושו. בעולם מתוקן, אישה ששרדה ניסיון רצח בביתה תקבל גט אוטומטי מיידית. לצערי, המציאות היא ששורדות ניסיון רצח מוצאות עצמן עגונות, כמו שירה איסקוב וליאנה חזן, שהתבקשו על ידי המדינה להמתין בסבלנות עד שהוא יואיל בטובו ויסכים לשחרר אותן.

ילדי נרצחות יכולים למצוא עצמם מוצאים מביתם, כי ביתם הוא רכוש משותף של הנרצחת ושל הרוצח, שמתעקש מהכלא לא לתת ליתומים קורת גג - כמו במקרה של ארבעת ילדיה של סיפראש טגניה ז"ל. רוצחים יוצאים לחופשות מהכלא, זוכים למימון לימודים, הוצאות משפטיות ובהמשך גם יוצאים לחופשי - ולפעמים גם רוצחים שוב, כמו מרדכי חי, שרצח את אשתו הראשונה וגם את אשתו השנייה.

אסור שאביעד משה ואלירן מלול יראו אור יום. הן מבחינת הצדק לקורבנות, הן על מנת להגן על הקורבנות הפוטנציאליים העתידיים והן מבחינת הרתעה לרוצח העתידי הבא.