בעיתוי סמלי, ביום שלישי אושרה בוועדת החוקה הצעת החוק לפיצול מעמד היועץ המשפטי לממשלה. או בשם הנכון - החוק למינוי יועץ משפטי לממשלה, במקום ייעוץ וחתירה משפטית נגד הממשלה, כנהוג עכשיו. החוק רחוק מלעבור בשלוש קריאות, שלא לדבר על הקריאה המכרעת בבג"ץ, אבל דרמת המינוי של רומן גופמן לראש המוסד מספקת המחשה מושלמת להכרחיות של חקיקת החוק החדש, בהתאמות כאלו ואחרות.
כבר שנים רבות עוסקים מכל קצות הקשת בהכרח לתקן את האנומליה הקיימת בחיבור התפקידים, בין מי שאמור לסייע לממשלה ולייצג אותה לבין ראש התביעה הכללית. אבל הכהונה של גלי בהרב־מיארה סיפקה חומרה ודחיפות, מכיוון שבשנים האחרונות החיבור הלא טבעי הזה הפך לשיטה של שימוש לרעה בכוח המשרה בניסיון שיטתי לפגוע בממשלה, ברוב הפרלמנטרי וביסודות הדמוקרטיה, ממניעים אידיאולוגיים זרים.
הצעת החוק שעברה בוועדת החוקה לא נקייה מפגמים, למשל בנוגע להגבלת סמכות התובע הכללי להעמיד לדין שרים ואישי ציבור. אם בכלל, חשוב דווקא לחזק את עצמאות ההעמדה לדין במקרים המתאימים, ולא להחליש אותה. אסור גם לחזור לראשית ימי בן־גוריון, שבהם מערכת האכיפה פעלה בשירות האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה.
בד בבד, יש לוודא שלא ניקלע שוב למצב שבו ראש ממשלתנו צריך לנהל במקביל את המדינה במלחמה ואת המלחמה המשפטית הפרטית שלו. צריך לחסום כהונה של מי שהוגש נגדו כתב אישום, או לדחות הגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, או לאמץ קומבינציה הגיונית כלשהי כדי למנוע שימוש לרעה בכוח התובע הכללי.
אבל בכל מקרה, הממשלה והשרים נזקקים לייעוץ משפטי אוהד ותומך, שעושה כל מאמץ, במתחם הנורמה המשפטית, כדי לסייע לממשלה להוציא לפועל את מדיניות רוב הבוחרים. אסור להגיע שוב למצב הלאומי הפסיכוטי הנוכחי, שבו הפרקליטות והייעוץ המשפטי לממשלה הם האויבים הכי מרים של הרשות המבצעת והמחוקקת. עובדי מדינה בכירים הרתומים באובססיה משיחית לסיכול מעשי הממשלה, הרוב הפרלמנטרי והבוחרים.
במתחם המשפטי קיים מנעד רחב מאוד של פעולות לגיטימיות, בעוד היועצת הנוכחית עושה שימוש יומיומי פסול בנשק האולטימטיבי המכונה "מניעה משפטית". כי רק כשדגל שחור משפטי־מוסרי מתנוסס מעל החלטה או חקיקה, הייעוץ המשפטי לממשלה רשאי להרים דגל אדום. ובצוק העיתים הנוכחי, היועצים המשפטיים אינם שומרי סף. התפקיד הזה שמור רק לשופטים בבתי המשפט. היועצת הנוכחית חיסלה סופית את האפשרות להפקיד את משימת השמירה הזו בידי המנגנון המנהלי/המשפטי.
עדות שמיעה, המצאות וספקולציות
מי שאינו משפטן פעיל אולי יתקשה להבין עד כמה חמורה משמעות הביטויים "עדות שמיעה" ו"השערות", שהטיחו השופטים בראש מחלקת הבג"צים בדיון שהתנהל בעתירות נגד מינוי גופמן. שופטי ההרכב, שרובם לא חשודים כימנים, הפנו כלפי נציג היועצת, עו"ד הלמן, האשמות שניתן לנסחן במילים הפשוטות הבאות: אתם מפריחים לאוויר האשמות חסרות ביסוס, אתם פשוט ממציאים.
"איך ניתן לייחס טענה כה חמורה לאלוף עתיר זכויות בצה"ל, על בסיס עדות שמועה של אדם שמספר על שיחה שלא נכח בה ולא יודע מה נאמר בה?", שאל השופט גרוסקופף. "זה מה שקבע השופט גרוניס", השיב הלמן, ומייד חטף מהשופטים: "לא נכון, זה לא מה שהוא כתב; אתה בכלל לא יודע מה הוא נשאל, בטח לא מה הוא השיב". מדובר בשיח יוצא דופן ומביך במיוחד, בעיקר כשהוא מופנה כלפי מי שאמור לייצג את המדינה.
מביכות ומדאיגות לא פחות הן התגובות והבקשות שהגישה היועצת המשפטית לבג"ץ בעתירות הללו. לצד תרגילי השפעה פסולים ואנטי־משפטיים, כמו הגשת מסמכים חסויים וסודיים לכאורה, שמתבררים כלא סודיים וחסרי משמעות לתיק, נציגי היועצת טענו: "אין עוררין כי קיימת תשתית ראייתית המעלה תמונה קשה".
אבל לא היה כל גיבוי ראייתי לטענות העובדתיות הללו, כפי שהוכיחו נציגי המשיבים, ואחריהם גם השופטים. ומעבר לראיות, קפיצת הדרך המשפטית שביצעו נציגי היועצת היא מופרכת ואנטי־משפטית - מהטענה שנפלו פגמים בעבודה של ועדת גרוניס, שבסך הכל בודקת את טוהר המידות, ועד לדרישה לפסול את סבירות המינוי של ראש המוסד בידי ראש הממשלה. כמה מביך ולא אינטליגנטי.
כי יסוד ההליך המשפטי הוא עובדות. לפני טיעונים משפטיים, לפני מסקנות וסיכומים, חייבים להציג תשתית עובדתית. הביטוי "עדות שמיעה" מגלם התייחסות לעדות או למסמך שבית המשפט לא מוכן לייחס להם כל משמעות, והם יידחו על הסף. לכן, כשהיועצת המשפטית לממשלה בונה טיעון נגד ראש הממשלה על בסיס עדויות שמיעה והשערות ספקולטיביות - הגענו לקץ המשפטנות. קץ המערכות.
מרוב מבוכה ומצוקה, השופטים החזירו את תפוח האדמה הבוער לוועדת גרוניס. אבל גם שם לא יימצא מזור, כי גם לוועדה אין יכולת אמיתית לברר עובדות. כך, אחרי הסיבוב הנוסף בוועדה, נגיע לאותו המקום, לאותו הקלון שיודבק למנגנון הייעוץ המשפטי לממשלה. לכן, הפרשה הזו ממחישה עד כמה הכרחי לעשות ריסט למערכת המשפט. בין היתר למעמד היועץ המשפטי, תפקודו, פעולת מחלקת הבג"צים והתביעה הכללית. כל אלו צריכים לעבור רביזיה לשנות סטטוס ולחזור לממדים הנכונים שלהם בדמוקרטיה.
שיתוק המשפט האזרחי
אצלי במשרד ממתינים שני ערעורים אזרחיים לשמיעה בעליון. פסקי דין במחוזי ניתנו לפני יותר מחצי שנה, אבל הדיונים בערעורים קבועים להישמע רק בעוד שנה מהיום. במקרה הטוב נקבל פסק דין סופי בערעורים שנתיים אחרי פסקי הדין בערכאה הדיונית, שגם היא התנהלה במשך שנים. כך המצב בכל הערעורים האזרחיים במדינה, וביניהם הכרעות בתיקים חשובים מאוד, שמשמעותם מבחינת הלקוחות היא לחיות או לחדול, כזו שנוגעת לבסיס החיים והתפקוד שלהם.
אבל אין מספיק שופטים בעליון, ומי שנותר בחזית עסוק בערעורים פליליים ובאינספור בג"צים, רבים מהם מגמתיים ומיותרים - כמו בעתירות נגד גופמן. מלכתחילה לא די במספר השופטים שמכהנים בעליון גם כשהתקן מלא, אבל השוקת שבורה במיוחד בתחום הערעורים האזרחיים בגלל העימות בצמרת, שמונע מינוי ארבעה שופטים שהיו אמורים לתקתק את העומס.
על הרקע הזה, שר המשפטים לוין ונשיא העליון עמית ממשיכים לחולל בטנגו ההרסני שלהם. יחד איתם מפזזת לשכת עורכי הדין, שבמקום שראשיה יבצעו את תפקידם ויועילו לעורכי הדין והלקוחות שלהם, הם מתמסרים למסע המשיחי של מעגל קפלן, בניסיון לרסק בכל מחיר את שלטון נתניהו.
זהו כישלון מחפיר של מי שעומדים בראש המערכת ולא מצליחים למצא נוסחת גישור שתתגבר על המחלוקת ביניהם, שנוגעת לזהות שני שופטים לעליון ועוד שופטת למחוזי בירושלים. מדובר בכישלון מוחלט, ואת המחיר משלמים כל מי שנזקקים לישועה ממערכת המשפט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו