הדיון יסודו בחטא. בימים שבהם נבחנות עסקה להפסקת אש ודרכי פעולה עתידיות ברצועת עזה שבה הריבון (המודיעיני) הבלעדי הוא שב"כ, נותר הארגון על כל הצורך בארגונו מחדש - ללא מנהל קבוע.
לא כי הממשלה מתקשה להחליט על זהות מחליפו של רונן בר או גוררת רגליים, או לחלופין לא מבינה את החשיבות, חלילה, כפי שנצפה במחוזות ניהול אחרים - אלא כי פקיד בכיר אחד החליט שהליך המינוי שמקורו בחוק לא טוב מספיק לעת הזו. הסיבה הרשמית היא כמובן ניגוד העניינים שהוכרז נגד נתניהו בשל חקירת קטארגייט. מנהלת ההצגה היא היועצת המשפטית לממשלה על לשכתה, אבל גם כאשר מקבלים את טענת ניגוד העניינים, תוהים בכירים לשעבר ובהווה במערכת המשפט - כיצד הגיעה בהרב־מיארה להחלטה כל כך קיצונית כמו הווטו על נתניהו במינוי הקריטי לביטחון המדינה.
הביטחון הפך לשאלה משנית
את השאלות האלה העלו אתמול בדיון (שעדיף שלא היה מתקיים) השופטים שטיין וכנפי־שטייניץ, בעוד נשיא בית המשפט העליון הפגין חוסר נינוחות מעושה. הרי לא בפעם הראשונה היועמ"שית בהרב־מיארה בוחרת בפתרון דרקוני מול הממשלה שלה היא יועצת לכאורה. וכבר בעבר אפילו בית המשפט העיר לה ביחס לדרכה בקודש להצר את צעדי הממשלה במקום לאפשר אותם במגבלות החוק. אבל הפעם, בזמן שהדיון התנהל לו בנחת על הגבעה המורמה מעם בירושלים, ביטחון מדינת ישראל הפך לשאלה משנית. למה? את השאלה הזו בדיוק שאלה כנפי־שטייניץ: "איפה הבחינה של חלופות דרסטיות פחות משלילת סמכות?". ואילו שטיין הוסיף: "אני תוהה איך הפתרון שלה (היועמ"שית) עולה בקנה אחד עם החוק".
הפתרונות העולים בקנה אחד עם החוק שלפיו לראש הממשלה סמכות למנות ראש שב"כ, היו מונעים דיון מיותר, סחבת וגם כניסה נוספת של בית המשפט העליון למקום לא לו. הסדרת ניגוד העניינים בכתב, למשל, כפי שהציע המשנה ליועץ המשפטי לשעבר עו"ד רז נזרי מעל גבי עיתון זה, היתה עושה את העבודה.
אבל עכשיו שאלת מינוי ראש השב"כ לא עומדת לפתחה של הממשלה כנהוג, אלא לפתחו של בית המשפט העליון, וכאשר שם מתקבלות החלטות כל כך קריטיות לניהולה של המדינה, מדוע מלין נשיא בית המשפט עמית על כך שאזרחים באו למחות נגדו בהיכל? אגב, כפי שהם (האזרחים) עושים כבר שנתיים תמימות בוועדות הכנסת ומחוצה לה, באולם המליאה וגם מחוץ לישיבת הממשלה.
מידת האטימות שבה נהג עמית במשפחות השכולות, ובאמו של החייל החטוף רן גואילי, שהיא גם אחת העותרות, דורשת אף היא התייחסות מיוחדת בנפרד מנושא הדיון. "ככל שמנסים להלך אימים על בית המשפט העליון - זה לא יילך", הודיע אל מול הורים שכולים והורי חטופים. ובן הבית שלו, עו"ד אליעד שרגא, גייס אף הוא את כל הנבזיות שברשותו כשאמר נגדם: "אי אפשר שלא להתייחס לקרקס שהיה פה, להפגנה הספונטנית כביכול". בעוד עם ישראל חושב לתומו שבית המשפט נועד להעניק סעד לאזרחים ולפונים אליו, הבהירו השניים את מערכת היחסים הנדרשת במקום: מלכים אל מול נתינים.
למופע המרהיב מבית המשפט חייבים להוסיף עוד אלמנט אחד שאין להתעלם ממנו - אפקט ההפתעה. השופטים הופתעו לפגוש את העם. הופתעו מהמחאות באולם. הופתעו מהקולות שהורמו נגדם. הופתעו. מתברר שלכבוד השופטים אין גישה לשידורי הכנסת או למהדורות החדשות שנפתחו חדשות לבקרים בצעקות רמות ממשכן הכנסת, בעצירה ברוטלית של דיוני הוועדות והתפרצות משפחות שכולות לאולם המליאה. ואם זה יכול לקרות באחת משלוש רשויות השלטון, תוך דרישה מחברי הכנסת לגלות אדיבות אין קץ למי שסבלו את הנורא מכל, מדוע שזה לא יקרה ברשות האחרת, השופטת? זה לא שיש פה הרי רשות אחת עריצה על השתיים האחרות, תהה מונטסקייה באלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו