בראש ובראשונה, המפסידה העיקרית היא מדינת ישראל. כהונת ראש השב"כ, אחת המשרות החשובות ביותר לביטחונה של מדינת ישראל הפכה לשק חבטות פוליטי, מימין ומשמאל. במקום להתמקד ב"עניין", באיתור האדם הראוי ביותר – מצד כישוריו, לא קשריו – לכהן בתפקיד הרגיש ורב האחריות, נצבע כל תהליך בחירת מחליף לראש השב"כ המכהן ומועד סיום כהונתו בצבעים פוליטיים עזים, מלווים במלחמת בוץ, רפש וטיט.
השב"כ, שירות הביטחון הכללי, כארגון, על יחידיו העושים לילות כימים למען ביטחון המדינה תוך סיכון נפשם הפסיד. תדמיתו מצויה בשפל המדרגה, וההדלפות המגמתיות משורותיו הבליטו את הריקבון שאחז בו.
ראש השב"כ היוצא הפסיד. במקום שיפרוש בצורה מכובדת, ויהווה סמל ומופת לנטילת אחריות על המחדל והכישלון הנורא בשבעה באוקטובר, נגרר הראש אחרי ראש הממשלה, שאינו מכיר באחריותו למחדל הנורא ומסיק את המסקנות, דחה שוב ושוב את מועד פרישתו, ולסוף גם אכל את המסריחות, גם אכל את הדג המסריח, גם גורש מן העיר: הודיע – בעל כורחו - על מועד פרישה, אך בדרך ספג עוד ועוד יריקות בזויות ומשפילות.
ראש הממשלה הפסיד. במקום לגלות אחריות ולנהל – לפחות בנושא כה קריטי לביטחון המדינה - הליך ענייני וסדור, שיביא לבחירה הטובה ביותר ומהירה ככל שניתן במחליף לראש השב"כ הנוכחי, בחר ראש הממשלה להפוך את ארגון הביטחון כר נרחב נוסף למאבקו בשלטון החוק והמשפט, ניצול המצב לצרכים אישיים ופוליטיים מובהקים, ומשטח המראה לעוד רסיסים ממכונת הרעל שאינה מפסיקה את פעולתה לשנייה. הפארסה של בחירת מחליף – והחזרה ממנה בתוך שעות ספורות – הציגה את ראש הממשלה במלוא פזיזותו ושיקול הדעת הפגום שלו בניהול ענייני המדינה (שזכה לביקורת חריפה גם בפסק הדין).
אבל גם בית המשפט העליון הפסיד. מרגע שראש השב"כ הנוכחי הודיע על מועד פרישתו, והממשלה החליטה (אם כי משיקולים יטקטיים בלבד, בתקוהה שבית המשפט יימנע עקב כך מכתיבת פסק דין, ולצורכי עצמה בלבד) על ביטול החלטתה לפטר את ראש השב"כ, הפך כל נושא הבירור המשפטי לעניין תיאורטי לחלוטין.
אין אפוא תימה בכך שבסוף פסק הדין הארוך והמנומק החליט בית המשפט, כמה צפוי, להימנע ממתן כל סעד אופרטיבי שהרי לאור הודעת ראש השב"כ על סיום כהונתו אין בו עוד כל צורך.
במקום להסתפק בפסק דין בן שתי שורות, כפי שעשה עשרות פעמים, שבו ייכתב כי בשל הפיכת הנושא לעניין תיאורטי לחלוטין מותיר בית המשפט את ההכרעה בשאלות הרות הגורל שסבות-הולכות אותו לעת מצוא, בחר בית המשפט להעמיק חקר, לבזבז זמן שיפוטי יקר, לכתוב מסה שיפוטית ארוכה, שבה נבחנו היבטיו השונים של ההליך, תוך הצבעה על פגמיו.
ניסיון בית המשפט להחריג מקרה זה ולהצדיק בכל זאת את הדיון בנושא ומתן פסק דין נרחב בעניינו בשל האפשרות שגם בעתיד תתרחש פארסה מעין זו אינו משכנע. לצערנו, לא חסרות לבית המשפט הזדמנויות למכביר להידרש לאחריותם של "שומרי סף" ולדרך בחירתם הראויה. אבל המקרה הנוכחי, אינו המקרה הראוי לכך. הסיכוי להישנות מקרה מעין זה במינוי ראש שב"כ נדיר ביותר, ואפילו אם חס וחלילה יחזור על עצמו, תהא אז השעה הכשרה לדון בו בעומק ובהיקף. לא כעת, כאשר מדובר בפעם הראשונה שקורה דבר זה בתולדות מדינת ישראל, כשאנו עדיין בעיצומה של מלחמה.
בנסיבות העניין לא היה צורך ממשי לכתוב פסק דין כה ארוך, חסר משמעות מעשית קונקרטית.
כל בר דעת – אפילו אינו משפטן - שעקב אחר השתלשלות העניינים הבין על נקלה שההליך כולו ניגע בפגמים, מכף רגל ועד ראש, ושקיים יותר מסיכוי סביר לכך שחלק מרכזי - אם לא הכול - בהחלטות שקיבל ראש הממשלה בעניין זה נתקבל תוך הימצאותו בניגוד עניינים, בגין עניינו האישי וההליך הפלילי שמתנהל נגדו ו'פרשת קטארגייט'. לשם כך לא היה צורך ממשי בכניסת בית המשפט לביצה הפוליטית הנוכחית, ולכתיבת פסק דין בן כשישים(!) עמודים.
פסק הדין לא חידש כל הלכה משפטית חדשה. האיסור על הימצאות בניגוד עניינים מושרש היטב במשפט הישראלי. כך גם חובתו של כל בעל סמכות לפעול רק לטובתת העניין שניתן לסמכותו, להציב מצע עובדתי ראוי קודם שיקבל את החלטתו, לתת משקל ראוי לכל אחד מן השיקולים הרלוונטיים לעניין ולהימנע משקילת שיקולים זרים ופסולים.
בנסיבות אלה, יותר משפסק הדין הנוכחי ישמש כ"שעת מחנך" (וספק בעיני כמה אנשים, קל וחומר פוליטיקאים, יטרחו לקרוא את פסק הדין מראשיתו ועד סופו), הוא נתפש בעיני רבים – גם אם לא זאת הייתה כוונת בית המשפט - כ"הכנסת אצבע", ולא סתם אצבע אלא משולשת, בעינם של מתנגדי בית המשפט הקוראים לגימודו ופגיעה בו.
בנסיבות אלה, פרסום פסק דין מעין זה במקום שאין לו משמעות מעשית, רק תיתן ביד הקמים על בית המשפט תחמושת נוספת למתקפה עליו, ולהגברת אי אמון הציבור בו.
כפי שכתב המשנה לנשיא סולברג בחוות דעתו הקצרה: "בהתחשב בכך שאין לפנינו עוד סכסוך קונקרטי שהכרעתנו בו נדרשת; בהינתן שהוראות חוק השב"כ כמו גם כללי היסוד של המשפט המנהלי ידועים, עומדים על מכונם, וינחו את דרכנו, ואת דרכם של הגורמים הרלבנטיים הנוגעים בדבר, גם לעתיד לבוא ; ובמיוחד, בּשׂוֹם שָׂכָל ובשים לב לצורך הדוחק לעשות להרגעת הרוחות – מוטב להסתפק בכך. אם נוסיף עוד, לכאן או לכאן – יצא שכרנו בהפסדנו. וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה – כן נקבל שכר על הפרישה".
ראוי היה לו לבית המשפט אילו אימץ במקרה ספציפי זה את הכלל הגדול שטבע אחד משופטיו הדגולים: "שפטת מרובה – לא שפטת!".
טוב היה עושה בית המשפט לו היה מתגבר במקרה זה על יצרו, ונמנע מלפרסם החלטה מנומקת ומפורטת שאמנם כתובה בלשון מלומדת ועשירה, רוויית אסמכתאות, בנויה לתלפיות, אך בנסיבות העניין, חסרת כל ערך מעשי ממשי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו