כשהפטרון הופך לנטל

בשבועות האחרונים הועם זוהרם של היחסים המיוחדים בין וושינגטון לירושלים. לצד המשך שיתוף הפעולה ההדוק במרחב האסטרטגי, המודיעיני והמבצעי, נוצרו בקיעים ומוקדי מחלוקת בכל הקשור למישור המדיני ולדרכים להתמודד עם האתגר האיראני ונגזרותיו.

בעצם קיומן של אי־הסכמות, אפילו חריפות, בין שותפות לדרך אין כל חדש - כל עוד לא היה בהן כדי לפרום את התשתית שעליה נבנו הקשרים שחיברו, החל מראשית שנות ה־60, בין שתי בעלות הברית, הן ברמה האידיאולוגית והן בממד הביטחוני. למרות שההיסטוריה של היחסים היתה רוויה במשברים טעונים ועתירי מתח, הם לא הקדירו את הרקיע האמריקני־ישראלי בטווח הארוך, ולא העמידו בסימן שאלה את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי אזורי עבור מעצמת־העל האמריקנית.

רבין מול קיסינג'ר

כך, למשל, פרץ במארס 1975 משבר חריף בין ראש הממשלה יצחק רבין לנשיא ג'רלד פורד ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בסוגיית הסכם הביניים בסיני. עבור הממשל, הסכם שינתק את קהיר ממוסקבה ויגרור את סאדאת אל עבר המערב היה יעד נשאף. עבור רבין, התמונה היתה מורכבת הרבה יותר: הוא סירב לשלם מחיר טריטוריאלי ללא תמורה מדינית מצרית.

כאשר ניצב אינטרס ביטחוני בסיסי על הפרק, לא היסס רבין להיכנס לעימות ישיר - שכונה "ההערכה מחדש" - עם פטרונו האמריקני.
טמונה אירוניה היסטורית לא מעטה בכך שאיומו של טראמפ על נתניהו שישראל תמצא את עצמה מבודדת אם פעולותיה יביאו להסלמה אזורית ללא תיאום מוקדם, מעלה מתהום הנשייה, ובדיוק מצמרר, את דברי האזהרה של קיסינג'ר לרבין.

בעיצומו של המשבר ב־1975 שרטט מזכיר המדינה חזון אפוקליפטי אודות גורלה של ישראל, העלולה להיקלע לבידוד מוחלט אם תתמיד בהתנהלותה "העקשנית" בחזית סיני. בסופו של דבר, לאחר חודשים של לחץ אמריקני כבד - ולחץ נגדי של תומכי ישראל בקונגרס - יושב המשבר על בסיס "עסקת חבילה", ובספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים. תמונה דומה שבה ונשנתה במשברים נוספים, ובהם "משבר הערבויות לבנייה" בין שמיר לבוש האב ב־1991. בכולם התמידה ישראל בהתנגדותה למהלכים אמריקניים שנתפסו כסותרים אינטרסים חיוניים, גם אם שילמה על כך מחיר כבד.

שורש המשבר

על רקע זה ניתן לכאורה לראות במסכת החיכוכים האחרונה בין טראמפ לנתניהו - סביב המשך המערכה האווירית באיראן ולהיקף הפעילות הצבאית במרחב הלבנוני - לא יותר מחוליה נוספת ברצף של משברים שבמוקדם או במאוחר שקעו לירכתי הבמה. אין זה מפתיע שכאשר טהרן ביקשה לקשור קשר סימביוטי בינה לבין חיזבאללה, וכך לכפות על ישראל תג מחיר על כל פעולה במרחב הדאחייה, ראתה בכך ישראל הפרה בוטה של כללי המשחק והגיבה בהתאם.

אולם בדיוק בנקודה זו מעוגנת מהותו הייחודית של המשבר הנוכחי. התגובה הישראלית לא עלתה בקנה אחד עם ציפיות הבית הלבן, שחשש מהסלמה בלתי מבוקרת אשר תסכל את מאמצי התיווך שלו ותביא לכאוס כלכלי ופגיעה במשק האנרגיה האמריקני. אך זה היה רק קצהו של הקרחון, שכן העימות נשזר כנדבך מרכזי במחלוקת עמוקה יותר - סביב כללי המשחק בין ישראל למשטר האייתוללות. מדיניות טראמפ נגזרת משאיפתו להפוך את אירועי קיץ 2026 לגולת הכותרת של כהונתו, ולא להחליש את מפלגתו לקראת "בחירות האמצע" בנובמבר. ישראל, לעומת זאת, ראתה בניסיון האיראני לטשטש את הגבול בין הזירה האיראנית ללבנונית איום ישיר על משוואת ההרתעה שלה. תמיכת טראמפ - בחזרו שוב ושוב על איסור תקיפות בדאחייה - היא שניצבת בשורש המשבר, ועלולה לכבול את ידיה של ישראל דווקא בחצרה האחורית.

חשופה בצריח

לאור התלות הגוברת בסיועו של העיט האמריקני - תלות שמקורה במחדלים שהביאו לטבח 7 באוקטובר - נותרת ישראל חשופה בצריח. מאז נכנס טראמפ שנית לבית הלבן בינואר 2025 תורגמה תלות זו יותר ויותר למנופי השפעה ממשיים, ולא פעם גם כוחניים. חרף הרטוריקה הלוחמנית שלו, נאלץ נתניהו להיכנע שוב ושוב לתכתיבים נשיאותיים בוטים - שלא פעם עמדו בסתירה לשאיפתו להצטייר כמנהיג נחוש ונועז. זאת בניגוד מובהק להתנהלותם הנחרצת של רבין ושמיר כפי שהודגמה לעיל.

חרף הרטוריקה הלוחמנית שלו, נאלץ נתניהו להיכנע שוב ושוב לתכתיבים נשיאותיים בוטים - שלא פעם עמדו בסתירה לשאיפתו להצטייר כמנהיג נחוש ונועז

ויתרה מכך: ישראל נכנסת למשבר זה כשהיא חסרה אותה רשת ביטחון פנימית שבעבר, כמו בימי "ההערכה מחדש", הצליחה להפעיל לחצים נגדיים אפקטיביים על הממשל, לחשק את ידיו ולצמצם את מרחב פעולתו. חומת מגן זו נשחקה במידה רבה, וישראל נאלצת להתמודד עם ממשל נחוש, וללא דעת קהל אוהדת ותומכת כבעבר, במישור הפנים־אמריקני.

האירוניה העגומה הטמונה במצב זה היא שמדובר דווקא בנשיא שהוכיח את ידידותו ותמיכתו יוצאות הדופן בישראל עוד בתקופת כהונתו הראשונה. אבל הכל משתנה, לפחות באופן זמני, כאשר ערכים, זיקות ותנאים בסיסיים של חיבה מתנגשים חזיתית עם אינטרסים מיידיים של ההגמון.