שכחנו שהצדק איתנו: חדלו להתבייש בשיח הזכויות

בואו נאוורר רגע את המונח המושכח "תוכנית השלבים", ואולי גם את "שיר הכריש" של נעמי שמר, הביטוי הלירי לאותה תוכנית שטנית, שהפלשתינים הגו לפני 50 שנה ומעולם לא נסוגו ממנה.

"השלבים", נספר למי שעדיין לא נולד ב־1974, לא ביטלה את המטרות ארוכות הטווח של שיבת הפליטים הפלשתינים וצאצאיהם לכאן, במקומנו, או את חיסול ישראל והמפעל הציוני. היא רק דחתה זמנית את המימוש שלהן.

התוכנית ראתה בהקמת המדינה הפלשתינית רק על "חלק מהאדמות", שלב ביניים בדרך להשגת המטרה הסופית. היא ביקשה לנצל כל נסיגה, הסכם או פשרה, כבסיס להמשך המאבק הפוליטי והמזוין נגד ישראל, עד "שחרור כל האדמות". היא גם אמרה "לא", כמו היום, להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית.

"השלבים" היא רק אחד הרכיבים שצריכים לשוב בדחיפות לשיח הנָכֶה אצלנו על מדינה פלשתינית. שמתם לב לתגובה הכמעט סתמית של מאות פוליטיקאים, פרשנים ובעלי טורים על ה"נתיב למדינה פלשתינית" שמועצת הביטחון שזרה בהחלטתה השבוע? זאת היתה אמנם התנגדות נחרצת, אבל כמעט אוטומטית, רובוטית, מעין רפלקס מותנה.

ניסיתם לאחרונה לשאול אנשים מדוע בעצם הם מתנגדים למדינה פלשתינית? זה מתחיל באמירה המאוד הגיונית ש"לא מעניקים פרס לטרור", אבל כאן, בדרך כלל, מסתתמות הטענות ואובדות המילים. אחרי שישה עשורים של פולמוס בעד ונגד מדינה פלשתינית (פעם הרוב היה בעד והיום הוא נגד), משהו נשחק ונשכח והתעייף.

יש לא מעט אנשים שהסוגיה הזאת, שכה קריטית עבורנו, פשוט "משעממת" אותם. אפילו טבח שמחת תורה לא סידר להם את הראש בעניין הזה. מצב צבירה כזה, שבו התנגדות למדינה פלשתינית הופכת אצל רבים רק לאינסטינקט, פגש השבוע טענה סעודית, שלפיה "היעדר נתיב מובטח למדינה פלשתינית" הוא שמפיל נורמליזציה עם ישראל.

עזתיזציה ביו"ש

טראמפ, שהתאהב בכסף הסעודי, גילה הבנה, אבל אסור להתפתות: נורמליזציה מותנית עם סעודיה (להבדיל מלא מותנית) היא בבחינת "פרי העץ המורעל". לבד מתוכנית השלבים הפלשתינית שחיה ובועטת, מדינה פלשתינית תיצור בפרברי כפר סבא, עפולה, חדרה וירושלים ישות עוינת.

רגע אחרי הכרזתה כמדינה יחל במרפסת שלנו תהליך של עזתיזציה, שיאיים עלינו בטילים, במעשי טבח ובטרור, בצעדות ובמימוש "שיבה" ובחתירה ל"מעבר בטוח" בין שטחי עזה ויו"ש, כלומר ביתור הנגב. גוש דן עתיד להפוך למטווח ברווזים, כפי שהיתה למשל שדרות שנים רבות, וירדן תהיה עבור המדינה הפלשתינית - ברצונה או שלא ברצונה - מה שסוריה היתה ללבנון לאורך שנים: נתיב להברחת נשק ואמל"ח בכמויות דמיוניות (איראן עובדת על זה כבר כיום, ישראל מסכלת חלקית בלבד).

"המותניים הצרות של המדינה", 19-14 ק"מ, בין חדרה לת"א, יהפכו את ישראל לפגיעה ומאוימת. אחרי 7 באוקטובר אין צורך ביותר מדי הסברים כדי להמחיש את הסכנה. ובכל זאת - דמיינו שכל רוחב המדינה הוא בערך כמו הנסיעה מקצה אחד של מנהטן לשני, או מהסיטי של לונדון ועד נמל התעופה הית'רו.

זכרו בעיקר שהעוינות והשנאה והמחויבות להמשיך "עד שחרור כל האדמות", מול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, מגיעות כולם מלמטה, מהציבור הפלשתיני הרחב (59% מהפלשתינים ביו"ש עדיין מצדיקים את החלטת חמאס לתקוף ב־7 באוקטובר). המנהיגות הפלשתינית בתחומי הרש"פ שצהלה אחרי הטבח היא שיקוף של החברה הפלשתינית.

החברה הזאת דוחה את עצם הקיום שלנו כאן. רבים בה נצמדים אל הפירוש הכי קיצוני של האסלאם ומוצאים בו חובה וצידוק והכשר לרצח יהודים, באשר הם יהודים וכופרים. קחו בחשבון גם את הנטייה של חלק מערביי ישראל לקפוץ על העגלה, כשישראל מידרדרת (אירועי שומר החומות) ולדחוף אותה עוד אל התהום. זכרו את כל אלה ועוד, ותבינו שההתנגדות למדינה פלשתינית אינה יכולה להיות רק אינסטינקט.

הבארות שיצחק חפר

זאת ועוד: שנים רבות לפני שהארץ הזאת הפכה להיות ארץ מקלט לפליטי פרעות, שנאה ושואה וסיפקה לנו ביטחון, היא היתה ארץ ייעוד. אנו נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן בכוח הזכות. נַרְמְלוּ ללא מבוכה או בושה את יסוד היסודות: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", כפי שמנורמלת כאן עתה ההתנגדות למדינה פלשתינית.

הביטחון סופר־חיוני, אבל כלי בלבד, כדי שנוכל לממש את הזכות לחיות כאן גם במקומות כחברון, שילה או בית אל, ערש ההיסטוריה והזהות היהודית. מחוזות המולדת והתנ"ך - "המנדט שלנו על ארץ ישראל", כפי שהגדיר אותו דוד בן־גוריון. חצי מיליון יהודים כבר חיים כיום ביו"ש, ובזכות חריש עמוק שמבצעים שם שרי הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, ייתכן שבעוד עשור או שניים נגיע שם למיליון.

חדלו להתבייש בשיח הזכויות שהפלשתינים מושקעים בו רבות. הזכות שלנו עדיפה. היא גוברת על הפייק־זכות של הפלשתינים. גם לכך נדרש לימוד, שיאפשר לנו לדבר אל עצמנו ולעולם בשפה הנכונה. כששיח הזכויות נמחק, שפתנו הופכת לדלה ומהוססת, והכל נסב סביב השאלה מתי ובאילו תנאים תתאפשר מדינה פלשתינית למרות הכל.

התשובה האמיתית היא: מדינה כזאת, פה ביו"ש, בבית שלנו, לא תתאפשר בשום תנאי. האם טראמפ שמע זאת אי־פעם מנתניהו או ממנהיגים ישראלים אחרים?

כל מהומת המדינה הפלשתינית חסרה עתה את היסוד הזה. אנו עוסקים רק בנזקים הביטחוניים שיבואו עלינו בגללה, והשבוע גם ב"נורמליזציה" עם סעודיה שעומדת בפתח, אם רק נסכים למדינה כזאת, אבל לא בשורשים ובזכויות שלנו כאן.

צריך לשוב אל הצופן הגנטי שלנו, אל הברית הלא כתובה בין מדינת ישראל לארץ ישראל, זו שהחלה ב"לך לך מארצך וממולדתך... אל הארץ אשר אראך", ובבארות שיצחק חפר מחדש, לאחר שהפלישתים מילאו אותן בעפר (פרשת השבוע, פרשת תולדות).

הפלשתינים מצליחים לזרות חול בעיני העולם על זכויותיהם כאן, רק כי אנחנו חדלנו לדבר בזכויותינו שלנו כאן. עדיין לא מאוחר.