המערכה שאחרי המלחמה: בין הפרות חמאס ללחץ טראמפ - המבוי הסתום של ישראל

ישראל נמצאת בנקודה מסובכת ומאתגרת, שעולה בחיי אדם ומורכבת ממספר חזיתות שמתלכדות זו בזו. זו המערכה שאחרי המלחמה - תקופה שבה הלחימה הצבאית המלאה הסתיימה, אך האתגרים רק מתחילים.

החזית הראשונה: ללא אופציה צבאית

ראשית, יש להבין עובדה מרכזית: מלחמה צבאית ישראלית בקנה מידה מלא מול חמאס לא תתחדש. עצירת המלחמה נחשבת לאחד ההישגים הבולטים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הן במישור הבינלאומי והן בזירה הפנים-אמריקאית. אין שום סיכוי שהוא יוותר על הישג זה.

אלא שחמאס מפר בשיטתיות את הפסקת האש. רוצחי הארגון ממשיכים לפגוע בחיילי צה"ל, אינם מחזירים את גופות החללים, מהדקים את שליטתם במערב עזה, ומשקמים תשתיות טרור. כל אחת מהפעולות הללו מהווה הפרה בוטה של תוכנית 20 הנקודות. אך ידיה של ישראל כבולות - טראמפ, כפי שניתן לראות בבירור, אינו מסכים לחידוש המלחמה.

החזית השנייה: גבולות היכולת הצבאית

אולם האמת צריכה להיאמר: זה לא רק טראמפ. כל אדם הגון צריך לשאול את עצמו - מה צה"ל עוד יכול לעשות למיטוט חמאס, שלא נעשה בשנתיים האחרונות? הארגון עדיין חי וקיים, ולא רק בגלל 25 האחוזים משטח הרצועה שצה"ל לא נכנס אליהם.

למעשה, גם רפיח, שנהרסה כליל על ידי ישראל, מהווה דוגמה מטרידה: בסביבתה נהרגו שלושה חיילים בשבועיים האחרונים בלבד. כלומר, השמדה צבאית לבדה אינה מספיקה. אידיאולוגיית המוות של חמאס נטועה עמוק בלבבות העזתים - ושם נמצאת הבעיה האמיתית.

החזית השלישית: כוח הייצוב שלא מגיע

אם כך, מה עושים? כאן אמור היה להיכנס לפעולה, לפי תוכנית טראמפ, "כוח הייצוב הבינלאומי" (ISF).

האמריקאים מפקדים על המהלך, אך אינם מוכנים להציב "מגפיים על הקרקע" - כך שהמארינס נשארים מחוץ לתמונה. התורכים אמנם הביעו נכונות לשלוח חיילים, אבל ישראל דחתה את ההצעה - אין כוונה לאפשר לנשיא ארדואן, שמטפח את חמאס בתורכיה, לשמור על האינטרסים של הארגון בעזה. גם חיילים קטאריים, ככל שיש כאלה, נפסלו על ידי ישראל מאותה סיבה בדיוק.

עם מי נותרה ישראל? הבריטים מצהירים שישלחו חיילים ישירות לתוך עזה - אך נותר לראות אם הדברים יצאו לפועל. מי שנמצאת ברצינות בתמונה, לכל הדעות, היא אינדונזיה. אולם על פי החוקה בג'קרטה, רק החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם תאפשר לנשיא המדינה, פרבואו סוביאנטו, לשלוח 20,000 חיילים למשימה - והוא אכן הכריז על נכונותו לעשות זאת באו"ם בחודש שעבר.

החזית הרביעית: מלכודת האו"ם

האו"ם הוא כבר יקום בפני עצמו, וזהו החלק הרביעי והמסובך של המערכה. בירושלים קיים חשק קטן מאוד להחלטת מועצת ביטחון בנוגע לעזה, והסיבות ידועות היטב. הבעיה היא שהחלטות כאלה הן מסמר קשה לעקירה.

כלומר, ממשל טראמפ אולי אכן יניח נוסח שישראל תוכל לחיות איתו. אולם תוך זמן קצר, מדינות כמו צרפת, בריטניה ומדינות ערב ידאגו להוסיף מרכיבים כגון "הכרה בשאיפות הפלסטיניות" או מוקשים דיפלומטיים אחרים שיקשו על ישראל.

כך נוצרת המציאות המורכבת: ארבע חזיתות שמתלכדות זו בזו, יוצרות מבוי סתום שבו ישראל תקועה - לא יכולה לחדש את המלחמה, לא מצליחה לעצור את הפרות חמאס, נתקלת בקשיים בהקמת כוח בינלאומי, ונאלצת להתמודד עם לחצים דיפלומטיים במועצת הביטחון.