אסלאם מתון, כוחות שלום - ותנאי אחד: מה אינדונזיה מחפשת בעזה?

רק לפני כחמש שנים, עם חתימת הסכמי אברהם, אינדונזיה הרחוקה התחילה להיכנס לתודעה הישראלית כשחקנית רלוונטית במזרח התיכון. מאז, כשארה״ב מנסה להרחיב את מעגל נרמול היחסים עם ישראל, שמה של אינדונזיה עולה מדי פעם כמועמדת - לעתים יחד עם סעודיה.

עם תחילת כהונתו השנייה של דונלד טראמפ והמלחמה ברצועת עזה, אינדונזיה נקשרה עוד יותר בתודעה לסכסוך הישראלי-פלשתיני. למשל, שמה עלה בתקשורת כאחד היעדים המרכזיים לרעיון ההגירה מרצון של תושבי עזה - אם כי היא הכחישה זאת בתוקף ופסלה את הרעיון לחלוטין.

בשבועות האחרונים אינדונזיה שודרגה בתודעה כרלוונטית גם ל״יום שאחרי״. נשיאה, פרבואו סוביאנטו, הרשים בנאומו בעצרת הכללית של האו״ם: הוא הצליח בנאומו להראות אכפתיות, נחישות וחזון בסבך הסכסוך - וללא שנאה - להציג את חזונו לגבי מדינה פלשתינית עצמאית, כשהוא נדרש לצורך להבטיח את ביטחונה של ישראל במסגרת כל הסדר עתידי.

הוא גם הביע נכונות לשלוח כוח צבאי משמעותי שישתלב בכוח בינלאומי לשמירת השלום ברצועת עזה, והתייצב כשותף למאמץ האמריקני לסיום המלחמה. אף עלתה ציפייה, למשך שעות, לביקור פורץ דרך שלו בישראל - אך אינדונזיה מיהרה להכחיש.

הרצון האינדונזי להשתלב במאמץ האמריקני לסיום המלחמה ברצועת עזה נובע ממספר מניעים: ראשית, אקטיביזם גובר במדיניות החוץ שלה, בהובלת נשיאה, כדי לחזק את מעמדה הבינלאומי ואת מעמדו שלו בין מנהיגי העולם. שנית, אינטרס עמוק בקידום היחסים עם הממשל האמריקני הנוכחי. שלישית, רצון מתגבר להיות מעורבת מדינית במזרח התיכון ולקדם הסדר לסכסוך הישראלי-פלשתיני - בעיקר כביטוי למחויבות שלה להקמת מדינה פלשתינית עצמאית.

העניין הגובר של אינדונזיה בזירה המזרח תיכונית החל להסתמן כבר לפני כשני עשורים, כשהצליחה לעבור את שנות המעבר הקשות ממשטר סמכותני לדמוקרטיה. תחושת ההצלחה הזו השפיעה גם על מדיניות החוץ שלה - שהפכה דינמית ושאפתנית יותר.

המעורבות הגוברת שלה במזרח התיכון נבעה מרצון לקדם יציבות ופיוס ולהפחית את ההקצנה הדתית - גם מחשש שתאלץ להתמודד עם גלי ההדף של מגמה זו. אינדונזיה אימצה מדיניות של עידוד רפורמות דמוקרטיות באזור ובעולם המוסלמי, והדגישה שהיא מוכיחה שדמוקרטיה יכולה להתקיים גם במדינות בעלות רוב מוסלמי. כשהחל ״האביב הערבי״, היא ניסתה לסייע למצרים ולתוניסיה בקידום רפורמות דמוקרטיות.

הכישלון הדמוקרטי שם לא הביא אותה לייאוש. עם התמוטטות משטר אסד והערפל שעטף את עתיד סוריה, היא הבהירה שהמשבר ייפתר רק באמצעות תהליך מעבר מכיל ודמוקרטי בדרכי שלום.

מדיניות החוץ האינדונזית החלה לאמץ גם יעד של מאבק בקיצוניות דתית באמצעות קידום ערכי אסלאם מתון - דיפלומטיה של ״עוצמה רכה״. מדיניות זו נשענת על שתי התנועות המובילות בחברה האזרחית המוסלמית באינדונזיה: ״נהדתול עולמא״ ו״מוחמדיה״. הן בעלות מסד רחב ומסועף, והן כוח מוביל בבניית הדמוקרטיה ובעיצוב האסלאם המתון - כולל מאבק בקיצוניות דתית, עידוד סובלנות ודיאלוג בין-דתי.

מרשימה במיוחד הפעילות של ״נהדתול עולמא״, הגדולה מבין השתיים, במרחב הגלובלי. הפעילות מתנהלת כבר כעשר שנים תחת הכותרת ״איסלאם נוסנטרה״ (״האסלאם של הארכיפלג האינדונזי״), ומכוונת גם למזרח התיכון.

מובן וקל יותר לדבר על תרומה אינדונזית ב״יום שאחרי״ בדמות כוח צבאי שישתלב בכוח רב-לאומי לייצוב השלום וסיוע הומניטרי. אבל כדאי להתמקד בפחות ברור ומוכר - ובהרבה יותר אתגרי למימוש: קידום רפורמות דמוקרטיות, ובעיקר הובלת פרויקטים לסובלנות דתית ודה-רדיקליזציה באוכלוסייה המקומית.

אינדונזיה עצמה, ככל הידוע, לא מעלה נתיבים אלה בהתייחסותה ל״יום שאחרי״ - אולי מתוך ההבנה שזה לא משרת את האינטרס המיידי שלה להתחרות על ההובלה לצד מדינות מובילות במחנה הערבי בקידום התוכנית האמריקנית.

הרעיון הדמוקרטי מעורר הסתייגות ואף התנגדות במשטרים במרחב הערבי. באשר למסר האסלאמי המתון ומאבק בקיצוניות דתית - יש לאינדונזיה שותפות לרעיון בקרב מדינות מובילות במחנה הסוני המתון.

אבל גם בקרב הזרם האסלאמי המרכזי באינדונזיה יש מי שתוהה: האם בכלל אפשרי ונכון להציע למרכז העולם המוסלמי את האסלאם הסוני הייחודי שהתפתח אצלם? הרי זה אסלאם שצמח בהקשר פוליטי, חברתי ותרבותי שונה לחלוטין - ״פריפריאלי״, זר ואולי אף מוזר לחברות במזרח התיכון.

למשל, אינדונזיה היא מדינה שהמסד הרעיוני שלה נחשב חילוני או ניטראלי מבחינה דתית. למרות הרוב המוסלמי המובהק, לאסלאם אין מעמד חוקתי מועדף על פני חמש הדתות האחרות שזכו להכרה רשמית.

הגישה הזו יונקת ממסורת תרבותית מקומית עמוקת שורשים של פלורליזם וסובלנות דתית, ומתבטאת במוטו הלאומי שבולט מאוד בשיח הפוליטי והציבורי: ״בינקה טונגל איקה״ - ״אחדות בתוך מגוון״, או בתרגום מילולי: ״רבים, אך אחד״.

כך צמחה שם חברה אזרחית מוסלמית חזקה שממלאת תפקיד משמעותי בבניית הדמוקרטיה ומוכנה להגן על ההפרדה בין דת למדינה. הדמוקרטיה האינדונזית אמנם סובלת מחולשות, אך המסע שעשתה המדינה - בית לאוכלוסייה המוסלמית הגדולה בעולם - עודנו מרשים.

יש עוד מכשול משמעותי בדרך למימוש התרומה האינדונזית ב״יום שאחרי״ - היעדר קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אמנם אינדונזיה רוצה מאוד לראות את התוכנית האמריקנית מתקדמת לסיום המלחמה בעזה, ובוודאי להגיע לפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלשתיני - אבל עמדתה ברורה: לא יהיו קשרים דיפלומטיים עם ישראל לפני שתוקם מדינה פלשתינית עצמאית, או לפי ניסוח הנשיא הנוכחי - לפני שישראל תכיר במדינה פלשתינית עצמאית.

עמדה זו נשענת על קונצנזוס רחב מאוד בחברה האינדונזית, ששואב את נחישותו - בקרב הרוב המוסלמי - גם מתחושת סולידריות כל-אסלאמית עמוקה.

אי אפשר לשלול שבעתיד תגלה אינדונזיה גמישות מסוימת בעקרונות אלה, אך גם לשם כך היא תרצה לראות התקדמות אמיתית לקראת פתרון מדיני לסכסוך. כל עוד זה לא יקרה, יהיה קשה למצות את התרומה האינדונזית ל״יום שאחרי״, שכן הדבר מחייב קשרים רשמיים עם ישראל ושיתוף פעולה ישיר איתה.

אולי, אם התוכנית האמריקנית לסיום המלחמה ברצועת עזה תתקדם כמתוכנן, השינוי שתראה אינדונזיה יהיה משמעותי די כדי לגרום לה לשנות את מדיניותה כלפי ישראל - ואז פוטנציאל התרומה שלה ל״יום שאחרי״ יוכל להתממש.

הכותב הוא עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן וכן בפורום לחשיבה אזורית.