על חבל דק: למה מצרים מפחדת מ"ניצחון מוחלט" ישראלי בעזה?

מאז מלחמת 1948 שמרה מצרים על מעורבות עקבית בסוגיה הפלשתינית, שנבעה משילוב של זהות פאן־ערבית, קשרים דתיים (באמצעות תנועת האחים המוסלמים), אינטרסים ביטחוניים ויריבות עם ישראל.

לאחר הסכמי קמפ דיוויד (1979) הפכה מצרים למתווכת העיקרית בין ישראל לפלשתינים, בייחוד מאז תפס חמאס את השלטון בעזה ב־2007. מעמדה כמתווכת נובע ממיקומה הגיאוגרפי, שליטתה במעבר רפיח (המעבר היחיד בין מצרים לעזה), קשריה הכלכליים עם הרצועה ומחויבותה לשמור על יציבות אזורית מול איומים אסטרטגים היוצאים מעזה.

אינטרסים וקווים אדומים

על רקע זה יש לקהיר אינטרסים ביטחוניים וכלכליים עמוקים ברצועה, שמהם נגזרים גם קווים אדומים. מצרים רואה את רצועת עזה, לרבות הגבול עם ישראל, כגורם ישיר לביטחון סיני ולביטחונה שלה. פריצת גבולות וזרימה של פליטים או של גורמים עוינים עלולות לסכן את היציבות בסיני, ששם מתמודדת מצרים עם תנועות קיצוניות וטרור, ואף לעורר גורמים אופוזיציה מבית אשר חותרים להפיל את משטר א־סיסי.

לכן, לאורך כל מלחמת חרבות ברזל הדגישו המצרים כי גירוש או הגירה של תושבי עזה לסיני הם קו אדום. מה גם שמצרים אינה מעוניינת (וגם לא יכולה) לשאת במחויבות ובאחריות ארוכת הטווח של קליטת הפליטים והסיוע להם.

לסוגיה הכלכלית יש חשיבות רבה, שכן טרור ופשיעה הזולגים מן הרצועה לסיני פגעו בעבר גם בתשתיות באזור ובמיוחד בענף התיירות, שהכנסותיו מהוות את אחד מארבעת עמודי התווך הכלכליים של המדינה. על כן לקהיר חשוב לשמר שליטה (או לפחות מידה מסוימת של פיקוח) על מרחב רפיח וציר פילדלפי, ולהדק עוד יותר קשרים ביטחוניים וכלכליים עם עזה.

אבל האם האינטרס המצרי עולה בקנה אחד עם זה של ישראל? התשובה מורכבת. יחסי מצרים וישראל מאז חתימת הסכם השלום נשענים על אינטרסים אסטרטגיים הדדיים, אך מתנהלים ברובם באווירה של חשדנות הדדית ושלום קר. למצרים ההסכם העניק שקט ביטחוני בחזית הישראלית ואפשר לה להפנות משאבים לשיקום כלכלי ולחיזוק מעמדה האזורי, תוך הישענות על סיוע צבאי וכלכלי אמריקני.

עם זאת, הציבור המצרי רואה בישראל אויב, ואילו ההנהגה מחזיקה בגישה שישראל היא גורם שיש לפעול באופן תמידי כדי להשיג מולו מאזן כוחות, ובוודאי לא לקיים איתו שותפות מלאה, כנה ואמיתית. תפיסה זו באה לידי ביטוי ברצונה של קהיר לשמור על שוויון אסטרטגי ועל עצמאות מדינית בזירה הפלשתינית, גם אם אלה לא עונים על הצרכים הישראליים.

מכאן, שגם לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש האינטרס הביטחוני המצרי מחייב את קהיר, מצד אחד, לשתף פעולה באופן הדוק עם ישראל, ומנגד לבלום מהלכים ישראליים בעזה, שעלולים להביא לקריסת חמאס או לעקירה המונית של פלשתינים לסיני.

לכן יחסי מצרים־ישראל מתנהלים על חבל דק: המצרים אמנם תומכים במאבק הישראלי בטרור, אך מבקשים לשמר את חמאס כגורם מרסן ביחס לישראל ולרצועה עצמה, גורם המבטיח למשטר המצרי השפעה בזירה הפלשתינית ומונע ממנו להיתפס כמשתף פעולה עם ישראל.

לא לערער את היציבות

בתנאים הללו, ותחת העין הפקוחה של ממשל טראמפ, כל ניסיון ישראלי לשנות את הסטטוס־קוו בעזה יחייב תיאום הדוק עם המצרים כדי להבטיח שהמאבק בטרור בעזה לא יערער את היציבות האזורית, לא יסכן את ביטחונה של מצרים, ובעיקר לא יפגע באחד מעמודי היסוד של הסדר האסטרטגי במזרח התיכון: שיתוף הפעולה החשדני אך ההכרחי בין קהיר לירושלים.