מי שרוצה לדעת איזה משקל ראוי לייחס לתגובות הצפיות ולפרשנויות הקטנוניות לנאום נתניהו באו"ם, צריך לצלול בארכיון שנה אחת אחורה.
באופן טבעי, אנחנו נוטים לשכוח את המופע ההוא, כי ההלם על חיסול נסראללה כיסה בשכבה עבה של עפר את הררי השטויות שנכתבו על "ההצגה המיותרת" של נתניהו. אבל אני כן זוכר את האווירה החמוצה שקדמה לנסיעה. "האובססיה של נתניהו לנאומים", נכתב באחד מאותם הטורים האוטומטיים, באה "על חשבון תכונות מנהיגתיות כמו יכולת קבלת החלטות". אה הה.
יש הטוענים שאת הדי ההחלטה ההיא, שקברה גם את נסראללה וגם את הקרדיט של רבים מפרשני חדשות בישראל, שמעו עד למורדות תל-חי. אבל אף כובע לא נאכל בספטמבר 24', וגם אף כובע לא צפוי להיאכל בסוף שנה זו, שככל הנראה שינתה את המזרח התיכון – אם לא את העולם כולו – מקצה לקצה.
"אין מנהיגות"
בכירי מערכת הביטחון, והמועמד-תורן הבובתי מטעמה להחלפת נתניהו, גדי איזנקוט, תקועים על שעון 2011. עדיין "מודאגים" מביבי, מדקלמים סיסמאות על "אין מנהיגות", "חוסר תוחלת", "סכנה לדמוקרטיה", ולא מסוגלים להעמיד בעצמם חזון אסטרטגי, מדיני וכלכלי למדינת ישראל – זולת קלישאת "שיהיה מקום ראוי לילדינו".
זה נשמע מאד קולני, כל הדברים החריפים והנוקבים האלה, שנפלטים כלשלשת מדמויות כמו ישראל זיו, משה (בוגי) יעלון, גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן, רונן צור, ברק סרי, ובטח שכחתי מישהו. אבל צריך לזכור מה המטרה הדחופה המשותפת לכולם: לקבע נרטיב היסטורי של הפסד וכישלון, וכמובן, קיפאון.
שחלילה לא נגיע ליום השנתיים למלחמה בתחושה שבכל זאת הושג פה דבר מה היסטורי, בהובלת מנהיגות שקיבלה החלטות בסדרי גודל שאף מנהיג לאומי אחר בעולם המערבי לא קיבל בעשור האחרון.
מה עושים? מפעילים את כל מכשירי עיצוב התודעה הקיימים כדי לגמד את מה שהושג, פוגעים ביודעין בקרדיט הבינלאומי של נתניהו, לועגים לגימיקים, מורידים מהבוידעם את השלד המפחיד על "ביטול הבחירות", ולצורכי הסחת דעת, גם משליכים מתחת לגלגלי האוטובוס את אלוף דוד זיני, למצעד השפלה וביזוי בלתי נגמר. זוהי "ברית המשרתים" האמיתית של ישראל: להפקיר אח לנשק ללינץ' תקשורתי-קפלניסטי גזעני.
המסר: לא נשברים
אם להסתמך על אמירותיהם של מנהיגי האופוזיציה לאורך השנתיים האחרונת, אפשר לקבוע בבטחון שאם הם היו מצליחים להחליף את נתניהו כפי שקיוו, דבר מכל מה שנתניהו הציג בפני עצרת האו"ם שלשום, לא היה קורה.
לא משום שהם לא היו רוצים, אלא משום שהם פשוט לא מסוגלים להעלות את זה על דעתם. תמרון קרקעי בעזה, לרבות כיבוש פילדלפי ורפיח ופרימטר לצורך הכרעה; מיטוט חזבאללה דרך התנקשות בבכיריו בלב הדאחייה, פעולה צבאית על אדמת איראן – כל אלה היו מחוץ לאופק הארועים של מובילי האופוזיציה לנתניהו, מעל ומעבר לטווח החשיבה שלהם.
לא רק שהם לא העיזו לדמיין אסטרטגיה כזו, רובם גם התגייסו להפחדת הציבור מתרחישי קיצון קטסטרופליים אם נתניהו המשוגע ייתן את ההוראה. חלקם מנסים להתכחש לזה עכשיו, אבל הארכיון זוכר איך לאורך כל שלבי המלחמה, הם קראו לסיום מהיר של האירוע.
תקועים באזור הנוחות, איש מהם לא נגמל מהנוסחה המקובעת של "סבב" שצריך להסתיים ב"הישגים", לקנות עוד זמן עד הסבב והבא, ובעיקר להמשיך ולהכיל את המציאות האסטרטגית הקיימת. זהו קוצר הרואי האסטרטגי של בנט, לפיד, בנט, איזנקוט וליברמן, בשותפות מלאה עם סוללת הלשעברים ו"המומחים" של מערכת הביטחון.
הפתעה אסטרטגית
העובדה שאנחנו כבר שנתיים לתוך הארוע היא כשלעצמה הפתעה אסטרטגית, ובעיקר המסר העולה ממנה – זה לא ייגמר עד שהמשימה תושלם. לא משנה כמה פחי זבל יוצתו בירושלים וכמה לחץ אירופי יופעל על ישראל. בניגוד לציפיות של מקרון וסטארמר תומכי הטרור, ולמרות המשאבים שהשקיעו בנט-לפיד-איזנקוט, נתניהו עלה על הבמה ולא השמיע את ה"קנאק" המיוחל.
והבונוס: הרמקולים המקאבריים שמעבירים את קול הרעם מניו-יורק לכל בית ואוהל בעזה. ועוד בלי התיווך של המדיה הישראלית. בכל זאת, חסד קטן לעזתים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו