סרטוני השמחה על רצח צ'רלי קירק, שהציפו את הרשתות בארצות הברית, מעוררים בנו פלצות לא רק משום שהיה צעיר ומבריק ואוהב ישראל ומנהיג מלידה, אלא גם משום שאנחנו יודעים שמה שקרה אצלם יכול לקרות גם אצלנו.
גם הרשתות שלנו מפיצות שנאה מפלצתית שיצאה משליטה ומערערת את הסולידריות הישראלית הבסיסית, שהצלחנו לשמור מאז קום המדינה, חרף חילוקי הדעות שבינינו.
קראנו די והותר מחקרים על שיטות הפעולה המניפולטיביות של הטכנולוגיות הדיגיטליות לסוגיהן. מידע שלילי מושך יותר תשומת לב, במיוחד מידע שלילי על "האחרים". זה מה שדוחפים לנו כדי שנלחץ על כמה שיותר לינקים.
האם נגזר עלינו לטבוע בגלי השנאה ששוטפים אותנו בכל לינק? בני אדם הצליחו לפתח תרופות וחיסונים למגפות המסוכנות ביותר שאיימו להשמיד את עולמנו – דבר, איידס, שעלת, חצבת, קורונה – איך זה שאין לנו עדיין תרופה למגפה הכי מסוכנת של דורנו?
אז זהו, שיש. התרבות היהודית פיתחה לנו תרופה במרשם חד־פעמי לראש השנה. ובשונה מרוב התרופות ששוברות את שינינו, דוברי העברית, בשמות בלתי אפשריים, יש לה לתרופה הזו שם פשוט וקליט שמחליק על לשוננו בקלות: תשליך.
נרקיס ויוסף
הוא עמד ליד האגם, הביט בבבואתו הנשקפת במים, ולא ידע את נפשו מרוב הערצה. כמה הוא יפה, כמה הוא מרהיב, כמה הוא מושלם. מעולם לא ראה שלמות כזו. ההתאהבות שיתקה אותו.
שעה עברה, ועוד שעה, יום ועוד יום. הזמן עמד מלכת. חייו קפאו. העולם סביבו איבד כל טעם. כל מה שמחוצה לו הפך תפל. הוא לא הצליח לגרוע את עיניו מהשתקפותו הבלתי מושגת ומת שבור לב על גדות האגם.
הסיפור היווני על נרקיס זכה לתפוצה רחבה והתגלגל לכל עמי האזור. אך סיפורים שעוברים מעם לעם ומתרבות לתרבות נוטים להתרחק אט־אט מגרסתם המקורית ולהידמות לתרבויות המאמצות.
קחו למשל את יוסף שלנו. הנער המתבדל בעל כתונת הפסים, שמרוכז רק בעצמו ומטריף את אחיו בחלומותיו המגלומניים, הוא בן דמותו של נרקיס "שלהם". אבל איזה הבדל יש בין שני הסיפורים:
נרקיס ההלניסטי מתבוסס באהבתו העצמית עד מוות – ואילו יוסף התנ"כי משתנה, משתכלל, ולומד להשיל מעליו את אנוכיותו ולראות גם את זולתו.
נרקיס גווע ברעב לבדו, נבדל מבני האדם בחייו ובמותו – ואילו יוסף נעשה מושל מצרים ומציל מרעב את כל בני דורו.
נרקיס מת בדמי ימיו ומוזכר לדיראון – ואילו יוסף מת שבע ימים ומעש, מוקף במשפחתו, אהוב על בני עמו, נערץ על נתיניו, ומהולל עד עולם.
70 פנים של מחלוקת
חכמינו הקדומים (חז"ל), שחוללו את מהפכת בית המדרש כתחליף לבית המקדש (שהיה, עד לחורבנו, הבסיס היחיד של כל מעגלי חיינו וטקסי חגינו), יצרו לנו במקומו יהדות של "70 פנים לתורה".
תרבות אחידה היא תרבות מנוונת, ותרבות מנוונת היא תרבות נכחדת. המגוון הכרחי להישרדותנו. זו מערכת החיסון שתרחיק מאיתנו את חיידקי האחידות המסוכנים. בלעדיה גורלנו יהיה כמו כל התרבויות הקדומות שהתנוונו ואינן.
מגוון הדעות וריבוי המחלוקות הם אכן מערכת חיסון יעילה המבטיחה את קיומנו, אך גם מחלה אוטואימונית שתוקפת אותנו מבפנים.
חז"ל למדו על בשרם כמה התרופה שלהם מסוכנת וניסו להזהיר אותנו מפניה בסיפורים ארוכים למכביר, ובאזהרה מפורסמת אחת בת חמש מילים: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים.
ההסבר הזה לוקה בהכללה פשטנית. הרי היו לחורבן סיבות רבות, אבל חז"ל מציבים מולנו מראה ומאלצים אותנו להתבונן בכתם אחד קבוע השב ומתגלה בנו מאז היותנו. כתם של שנאה פנימית, המכונה גם שנאת חינם או שנאת אחים, שהמיטה עלינו חורבנות רבים מספור.
אמנם אף חורבן לא הצליח לכלותנו, אנחנו חיים ובועטים, אבל השנאות המפלגות חתכו מגופנו איברים חיוניים והותירו אותנו נכים לצמיתות.
בפילוג הממלכה איבדנו את עשרת השבטים, הסכסוכים בסוף ימי בית ראשון הביאו לנו חורבן שהצלחנו לשרוד רק בעור שינינו, והסכסוכים בסוף ימי בית בית שני הגלו אותנו מארצנו לאלפיים שנה.
אבל השנאה הפנימית המשיכה לפורר אותנו גם בגלות. אני שקועה מזה כמה שנים ברומן בלשי על תקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה. כשבחרתי את הנושא הייתי בטוחה שהפעם לא איאלץ לכתוב על מחלוקת שהמיטה עלינו פילוג. הרי שיבת ציון זה הכי איחוד. עם ישראל שב לארץ ישראל ויוצר מחדש את תרבותו.
טעיתי. אוף, כמה טעיתי. גם בימי שיבת ציון ניטשה בינינו מחלוקת שעקרה חלק משמעותי וחשוב מבני עמנו. היהודים שנשארו בארץ לא הכירו את הכתב החדש ואת שמות החודשים החדשים ואת הסיפורים החדשים שאימצו השבים מבבל ופרס בארצות גלותם.
המחלוקות בין השבים לנשארים הביאו לפילוג. וכיוון שהכוח היה בידי השבים - דווקא הנשארים, שהיו נאמנים לארץ ולא גלו ממנה גם במצבים קשים, נפלטו מעם ישראל. אנחנו, כולנו, צאצאי השבים. הנשארים התבוללו ואינם.
העם אמר את דברו
הניסיון ההיסטורי שלנו מלמד שאנחנו מועדים ללקות במגפת הדור בצורתה הקשה ביותר. אם לא ניזהר, אם לא נישמר, אם לא ניטול את התרופות שהתרבות היהודית למודת המחלוקות פיתחה לנו מניסיונה העגום נגד הפצת שנאה.
למשל, התשליך. מועד: ראש השנה. שעה מדויקת: גמישה. אופן נטילת התרופה: יוצאים בחבורה (לא משנה איזו: משפחה, חברים, קהילה), הולכים למקום עם מים (לא משנה איזה: ים, נהר, אפילו בריכת נוי), אומרים תפילה קצרה, מנערים את הבגדים, הופכים את הכיסים ומשליכים למים את חטאינו.
נשמע אינפנטילי? גויים שראו בראש השנה את היהודים נקהלים ליד מאגרי המים מילאו פיהם צחוק. ככה מתנקים מחטאים? בהצגה של ניקוי בגדים? הממסד היהודי התבייש ויצא נגד התשליך בשצף־קצף.
כדי להתמרק מחטאים חייבים להתפלל שעות ארוכות, לתקוע בשופר בראש השנה, לצום ביום כיפור, להכות על חטא, לבכות, להתחנן, להתוודות. טיול משפחתי בנהר וניעור הכיסים במים זה כיף, אבל ככה לא עושים תשובה.
הממסד צעק וזעם, אבל העם אמר את דברו. וכשהעם אומר את דברו שום ממסד לא יכול לו. הממסד היהודי שמרן מעצם טבעו (כמו כל הממסדים) והודף מנהגים מוזרים שלא כתובים בספרי ההלכה הרבניים.
ולמרות שלממסד יש כוח וסמכות וכסף ואמצעי כפייה, אם היהודים הפשוטים לא מוותרים, המנהג שכבש את ליבם ייכנס ליהדות על אפה וחמתה של האליטה השלטת ויוכל אף להפוך ברבות הימים להלכה.
היהודים הפשוטים הבינו ברגשותיהם את מה שלאינטלקטואלים לקח זמן להבין בשכלם. מאמרי ההגות והפרשנות המעמיקים על התשליך נכתבו רק אחרי שההמונים הכניסו אותו פנימה.
ההפך מנרקיס
התשליך מאמן אותנו לעשות ההפך מנרקיס. אנחנו עומדים ליד המים, ובמקום לראות את המושלמות שלנו ולחבק את עצמנו אנחנו רואים את הפגמים שלנו ומשליכים אותם מעלינו.
זה קשה גם ביחידות, ועוד יותר קשה בקבוצה. אנחנו רגילים להקיף את עצמנו באנשים שחושבים כמונו. אלה הדעות שלנו. זה מה שאנחנו צורכים בפוסטים, בעיתונים, בסרטונים, בווטסאפים ובכל מה שסביבנו. אנחנו לא מוכנים ולא יכולים להשליך את זהותנו.
אבל התשליך לא אומר לנו להשליך את זהותנו, אלא לבדוק את הדעות שלנו, את ההרגלים שלנו, את השיח שלנו, ולהחליט מה אנחנו בוחרים להשליך מתוכנו. הבחירה בידינו. השליטה בידינו. אנחנו מחליטים מה לרוקן מעצמנו.
כוס התה של הבודהיזם
עיתונאי נחשב ומצליח בא פעם לראיין נזיר בודהיסטי. הנזיר הגיש לו כוס תה מלאה, ולפני שהעיתונאי הספיק ללגום אפילו לגימה אחת הנזיר מזג לכוס שלו עוד תה.
העיתונאי ניסה להסב את תשומת ליבו שהתה נשפך על גדותיו, אבל הנזיר המשיך למזוג עוד ועוד תה, וכשהעיתונאי זינק ממקומו כדי לא להירטב, אמר לו הנזיר: כוס מלאה לא יכולה להכיל שום דבר.
כדי לתת למשקה מקום צריך לרוקן את הכוס. אבל אתה, אדוני העיתונאי, כל כך מלא בעצמך, שום דבר שאגיד לך לא ייכנס לתוכך. בוא לערוך איתי ראיון רק אחרי שתפנה לדעות שלי קצת מקום אצלך.
המשל הבודהיסטי הזה, שהתגלה לי באקראי לפני שנים ספורות, מאיר את התשליך באור יקרות. במיוחד בימינו. כדי להירפא ממגפת הדור אנחנו צריכים להאזין לדעות של "האחרים". כדי להאזין לדעות של האחרים (להאזין באמת) אנחנו צריכים להיות מסוגלים לקבל דעה אחרת.
כדי להיות מסוגלים לקבל דעה אחרת אנחנו צריכים לוותר על דעה שלנו. לא על כל הדעות, ולא באופן גורף. דעה אחת, אפילו קטנה, שהאחרים אולי צודקים בה יותר מאיתנו. לא נוכל להיפתח לדעות אחרות כל עוד אנחנו מלאים בעצמנו ובטוחים שהאמת והצדק והחוכמה והטוב נמצאים רק ברשותנו.
לאוורר את דעותינו
בחוץ או בבית. בקבוצות גדולות או רק בשניים. בניעור הכיסים בבגדינו או רק בדמיוננו. בתפילה מתוך הסידור שבידינו או בתפילה אישית בתוך ליבנו. לכל אחד יש תשליך משלו. לכל קהילה יש תשליך משלה. אך דבר אחד משותף לכל התשליכים: ההשלכה.
ראש השנה מעניק לנו הזדמנות לאוורר את דעותינו. ובגלל שזה כל כך קשה, אפשר, אם רוצים, ללוות את התשליך בתפילה ולבקש את עזרתו של אלהינו:
מִי אֵל כָּמוֹךָ
נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע
לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ
כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא
יִכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ
וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו