הנחשול המדיני שמאיים עלינו הוא תוצאה של דרך "שתי המדינות" שהפכה לסוג של דת, כשהזרז הנוכחי זו התמשכות המלחמה בעזה מול הלחץ הזה אסור למצמץ, ועל ישראל להכין תגובה ראויה למתקפה.
לבנימין נתניהו התפלק השבוע נאום חצי צ'רצ'יליאני בנוסח "דם, יזע ודמעות", שאותם הבטיח צ'רצ'יל ערב הקרב על בריטניה ב־1940. הנאום של נתניהו לא היה במקום, וההשוואה עם ספרטה היתה שגויה, אבל האמת היא שהשבוע במיוחד ברור עד כמה אנחנו נמצאים במצור מדיני־דיפלומטי שצריך להתמודד איתו במלוא התבונה והכוח. מצור שאמנם לנתניהו, ממשלתו וצמרת צה"ל יש חלק בגרימתו, אבל בבסיסו הוא בלתי נמנע.
גורמים רבים מגזימים בכוונה בתיאור חומרת המצב, כדי לשרת את הביקורת שלהם על הממשלה או לנסות לאלץ את הציבור להיכנע לחמאס. כי בשבוע שבו מזכיר המדינה הגיע במיוחד לכותל ולעיר דוד, כדי להפגין תמיכה בנו והתנגדות למי שמנסה לחנוק אותנו - בשבוע שבו 250 מחוקקים מ־50 מדינות בארה"ב מבקרים אצלנו, קשה לומר שנותרנו לבד. גם הדיווחים על החלטת האיחוד האירופי ביום רביעי - מסולפים, כיוון שההחלטה בעניין השעיית הסכם הסחר עם ישראל לא נכנסה לתוקף. היא דורשת אישור של 65% מהמדינות החברות באיחוד, אישור שכנראה שלא יושג.
אבל ההתקפה אכן קיימת, וחשוב להבין מאין הגיעה ולאן מועדות פניה. את מהות ההתקפה קל להמחיש באמצעות ההכרזה הצרפתית הצפויה בשבוע הבא על המדינה הפלשתינית. אין כמו התנהגות הנשיא מקרון כדי להדגים כי רק אם ניעלם לחלוטין מהמפה ייפסק הקמפיין שלו נגדנו. מקרון מטפס עלינו מחישובים אישיים ציניים, בניסיון להסיט את תשומת הלב מקריסת הכלכלה והחברה שלו ולהתחנף למצביעים האסלאמו־פרוגרסיבים בצרפת. כמוהו מנהיגי בריטניה, בלגיה ואחרים, שמנסים לרצות את מצביעי השמאל והמוסלמים לצורכי שרידות פוליטית. שלא לדבר על אנטישמיות בוטה באירלנד או בספרד.
אבל גם מול מדינות ידידותיות יותר, כמו גרמניה ואיטליה, אנחנו נתקלים באובססיה המכונה "חזון שתי המדינות", שהפכה למעין דת. לשמחתנו, רוב הציבור הישראלי מבין כיום שיישום הדת הזו, הקמת מדינה פלשתינית, יסמן את סוף קיומה של מדינת ישראל. אבל גם מנהיגים לא עוינים באירופה עדיין לא איתנו, בניגוד לצמרת האמריקנית.
כי מי שתרמו לכינון הדת האפלה הזו הם קברניטי ישראל - ממובילי אוסלו וההתנתקות ועד מי שנשא את נאום המדינה הפלשתינית באוניברסיטת בר־אילן. אלו שהקימו ושימרו את הרשות הפלשתינית אפשרו לה להסית ולתמוך בטרור ולנהל קמפיין חתרנות בינלאומי בלתי פוסק נגדנו. גם בעניין הזה יש למנהיג הליכוד אשם כבד, כולל חנק הבנייה היהודית בירושלים ומבואותיה, למען הפלשתינים.
הפרדוקס הוא שגל ההתקפה הנוכחי נגדנו התעורר דווקא אחרי הפוגרום האיום ביותר מאז השואה. כך, כמו בהתקפות אלימות בעבר, הפלשתינים רושמים הישגים בינלאומיים תוך ניצול הציניות והנבזות הבינלאומית. כאשר במדינות אירופיות מסוימות, כמו בלגיה וצרפת, נתוני הילודה המוסלמית, שלא לדבר על ההגירה, ממש לא מסמנים שינוי עתידי לטובתנו. אם כי הכרות העבר במדינה הפלשתינית לא באמת הובילו אותן לשום מקום - ראו מדינות כמו צ'כיה, שהכירו במדינה הפלשתינית אבל הפכו לימים את עמדתן.
להכריע בעזה מייד
ולמרות הכל, גם בצמרת הממשלה ברור שהזרז המרכזי לנחשול העוינות הנוכחי הוא המשך המלחמה בעזה. כך, הנזק המרכזי נגרם לנו מגרירת הרגלים ואי־הכרעת חמאס, מה שחייב היה להיעשות מזמן. גם החברים הטובים שלנו בוושינגטון משדרים לנו שחייבים לסיים את המערכה בניצחון עד סוף השנה.
על הרקע הזה נכון היה שמנהיג המדינה יתייצב מול הציבור ויישא נאום גלוי, כזה שמנתח את המצב הרגיש ומטעים שאין ברירה אלא לעמוד על שלנו, גם במחיר השעיית הסכמים ופגיעה זמנית ברמת החיים. אבל, קשה לקבל נאום צ'רצ'יליאני ממי שפעל כמו צ'מברליין במידה רבה. מי שאמנם פגע באיראן ובחיזבאללה, אבל אשם בעיוורון האסטרטגי שהוביל ל־7 באוקטובר, אשם בהזדחלות ובאי־הכרעת חמאס. מי שמגונן על ההשתמטות והסרבנות של הציבור החרדי ולכן מתקשה להתייצב ביושרה מול כל חלקי העם. ומנגד, גם באופוזיציה אין צ'רצ'יל לרפואה, רק יותר מדי צ'מברליינים מובהקים.
בכל מקרה, גם ללא מנהיגות ראויה אסור למצמץ, כי זו מערכת חיינו. אם לא נעמוד מול המתקפה המסוכנת להקמת מדינה פלשתינית - לא נעמוד עוד. מה גם שנותרו לנו הרבה קלפים בשרוול: ביטחונית מעולם לא היינו חזקים יותר, וכלכלית מצבנו טוב בהרבה ממה שניתן היה לצפות אחרי שנתיים של מלחמה. וגם אם חלק משוקי אירופה ייסגרו, יש לנו ידידים טובים מאוד בארה"ב ושווקים אלטרנטיביים במקומות נוספים - ראו ההסכם הטרי עם הודו. ובכלל, חלקים גדלים בחברה המערבית החלו להבין שהבעיה שלנו היא גם הבעיה שלהם, כפי שזעקו מאות אלפי מפגינים בלונדון בשבת שעברה.
דילמת הריבונות
העל הרקע הזה מתחדדת השבוע שאלת התגובה הישראלית למתקפה הבינלאומית. הממשלה אמנם שינתה דיסקט ומגיבה בחדות לפרובוקציות, למשל מניעת כניסה משרים ושרות ספרדים ואוסטרלים. שר החוץ סער מוביל בעניין הזה, בצדק, מדיניות של תגובה תקיפה. מכאן ישראל חייבת להגיב בתבונה אבל בנחרצות. למשל, לממש השבוע את האיום לסגירת הקונסוליה הצרפתית בירושלים, לצד גופים בינלאומיים חתרניים אחרים.
אבל מעל הכל מרחפת שאלת הכרזת הריבונות ביו"ש. ככל הידוע, ראש הממשלה מעוניין למקד את התמיכה האמריקנית בהשלמת הכרעת חמאס בעזה, וגם בצמרת משרד החוץ קיים חשש שהכרזת ריבונות תגרום למדינות שעדיין לצידנו לעבור למחנה השני. גם ביו"ש ובחוגי הימין שוררת מחלוקת בנושא, והדילמה קשה. הרעיון להכריז ריבונות בתחומי היישובים בלבד נדחה בתקיפות על ידי בכירי ההתיישבות, כאשר דרישת המינימום היא להכריז ריבונות בבקעת הירדן עד לכביש אלון, לצד שרטוט שני מסדרונות נרחבים על בסיס ציר תל אביב - ים המלח וציר חוצה שומרון.
אבל יותר חשובה מהכרזת ריבונות היא נקיטת מהלכים בשטח, בתחום ההתיישבות ומול הרשות הפלשתינית. מחד, להאיץ את ההשתלטות על קרקעות המדינה ביו"ש ולסגור כל אפשרות להרחבת הבנייה הפלשתינית, ובמקביל - יישוב מהיר של מאות אלפי יהודים בואכה מיליונים ביהודה ושומרון.
אבל לא פחות חשוב לעשות את מה שחייב היה להיעשות מאז 1994, כי מאז חתימתם הפלשתינים נותנים לנו סיבות אין־קץ לבטל את ההסכמים מולם. עצם המערכה הבינלאומית נגדנו באו"ם ובבתי הדין של האג, מפירה סעיפים מפורשים בהסכמי אוסלו. אותו הדבר לגבי ההסתה ושלילת זכות הקיום של ישראל בספרי הלימוד ובכל פרסומי הרשות.
כך גם בעצם התמיכה הכספית והציבורית של הרשות במחבלים ובבני משפחותיהם. כל אלו מחייבים הכרזה ישראלית על ביטול הסכמי אוסלו, גריעת שטחים מהשליטה של אבו מאזן ושלילת סמכויות מהממשל ומהגייסות שלו. כך גם נרוקן מתוכן את ההכרזות הריקות של מקרון וחבר מרעיו.
מאז חתימתם, הפלשתינים נותנים לנו סיבות אין־קץ לבטל את ההסכמים מולם. צעדים אלו מחייבים הכרזה ישראלית על ביטול הסכמי אוסלו, גריעת שטחים מהשליטה של אבו מאזן ושלילת סמכויות מהממשל ומהגייסות שלו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו