התפתחות המציאות איננה קבועה בתהליך סיבתי דטרמיניסטי. בכל זאת, במבט מקצועי צבאי ניתן לתאר כיצד מהלך ההתנתקות מרצועת עזה שבוצע בקיץ 2005 יצר את התנאים למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023.
מרגע הכרזת ראש הממשלה אריאל שרון על כוונתו להתנתק מרצועת עזה במהלך נסיגה חד־צדדית, הכרוך בעקירת כל ההתיישבות הישראלית, השיג חמאס ניצחון מורלי חסר תקדים. הרמטכ"ל באותם ימים, רא"ל משה יעלון, צוטט אז באמירתו שנטישת יישוב בגלל איומי טרור מעניקה "רוח גבית לטרור".
עד להכרזת שרון על כוונתו לסגת מיישובי רצועת עזה ההתיישבות שם זכתה לתמיכה רחבה בחברה הישראלית. ראוי להדגיש: השליטה הישראלית על כל הפלשתינים ברצועת עזה הסתיימה כבר בידי יצחק רבין במאי 1994, אז נסוגו כוחות צה"ל מכל האזורים המאוכלסים בפלשתינים ברצועת עזה והתושבים בהם הועברו לשליטת הרשות הפלשתינית. כאשר נימק שרון את ההתנתקות בצורך לשפר את היחס הדמוגרפי בין יהודים לערבים, זו היתה תרמית, כיוון שבגוש קטיף וביישובים בעזה לא התגורר פלשתיני אחד.
בהתאם לכך, בנאומו האחרון בכנסת בדיון על אוסלו ב' ב־5.10.1995 הציג ראש הממשלה יצחק רבין את גוש קטיף כמודל רצוי בהשראתו "להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון".
מה שהוביל לתפנית בדעת הציבור ביחס לגוש קטיף היה תוצאת מחיר הדמים הישראלי מהתקפות הטרור של חמאס כנגד חיילים ואזרחים. כך ניתנה לטרור תקווה גדולה שיש למאמציו תוחלת.
מסר מסוכן
במחלוקת שנתגלעה מאז הסכמי אוסלו בין הנהגת חמאס להנהגת הרשות הפלשתינית, על הדרך הנכונה ל"סיום הכיבוש הישראלי", הנהגת חמאס נצמדה והתמסרה לדרך המאבק המזוין. הרשות הפלשתינית, לעומתה, הטיפה לדרך המדינית. בציבור הפלשתיני נתפסה ההחלטה הישראלית לנסיגה כהישג ישיר של ההתמדה של חמאס במאבק המזוין וכהוכחה לתועלת של דרך המאבק.
בבחירות ברשות הפלשתינית למועצה המחוקקת בינואר 2006, בהשראת תהילת ניצחונו, זכה חמאס ברוב מובהק גם ביו"ש. ביוני 2007, בעימות אלים בין אנשי חמאס לאנשי פת"ח ברצועה, תפס חמאס את השלטון, אנשי הממשל והמנגנונים של הרשות הפלשתינית ברצועת עזה סולקו בתבוסה. מאז נוצרה בעזה מדינה דה־פאקטו, מדינת חמאס בעלת מרחב מוגדר, אוכלוסייה אזרחית, צבא וממשלה.
מי שהיה באותה תקופה מפקד אוגדת עזה בצה"ל, תא"ל צ'יקו תמיר, זיהה דפוס התארגנות חדש בכוח הצבאי של חמאס: תמורה מארגון טרור לארגון צבאי בנוי כהלכה בפלוגות, גדודים, חטיבות ומפקדה עליונה. בכך הוקם למעשה ארגון צבאי סדור שהלך והציב מול ישראל איום אסטרטגי, עם תוכניות רכש ואימונים, מפעלים לייצור אמצעי לחימה וחפירה שיטתית של מערכת מנהרות ומתקני פיקוד ושליטה מוגנים, קשה לתאר את היכולת להיווצרות התהליך הזה ללא התנאים שחוללה ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה.
מדינת חמאס
בתוך כך, ההחלטה של ראש הממשלה שרון לנסיגה מלאה מכל רצועת עזה, כולל מציר פילדלפי בגבול מצרים, פתחה את שערי מדינת חמאס להברחת אמצעי לחימה תקניים מאיראן ומלוב בהיקף כמותי חסר תקדים. כך נבנה ברצועת עזה מערך אש רקטי בעוצמה מערכתית ביכולת לאיים על עומק מדינת ישראל בטווח ירושלים ותל אביב. בהיבט הזה, ההתעצמות הצבאית המהירה והעוצמתית של חמאס לא היתה מתאפשרת ללא ההתנתקות.
במבט מרחבי, ההיפרדות הישראלית המוחלטת, במימוש הרעיון "הם שם ואנחנו כאן" במשטר גבול קשיח מוגדר על ידי מערכת גדרות, נתן לחמאס הגנה שאפשרה לו את השקידה על תהליכי בניין הכוח וההתבצרות במרחבי שליטתו. כל חציית גדר על ידי כוחות צה"ל הפכה לסוג של הכרזת מלחמה המלווה באיום רקטות על תל אביב. במהלך השנים התהוות זו של משוואת הרתעה הדדית פגעה קשות בחופש הפעולה הישראלי ברצועת עזה.
בתהליך שיטתי לבניין הכוח הצבאי ובהתנסות אקטיבית בלחימה עם ישראל בסדרת מבצעים, אימצו בחמאס את רעיון המלחמה שפותח על ידי חיזבאללה בלבנון. הרעיון הוכוון למלחמה נגד ישראל באמצעות שלושה רכיבים מערכתיים: הראשון - מערכי האש רחבי ההיקף לאיום על העורף הישראלי; הרכיב השני - מערכי הגנה בתוך ריכוזי האוכלוסייה בערים ובמחנות הפליטים, בגיבוי רשת מנהרות מסועפת שלא היתה כמוה בתולדות המלחמות; והרכיב השלישי - כוחות קומנדו בהיקף רחב למתקפה אל השטח הישראלי.
בהיבט זה מדובר לא רק בהתעצמות ובבניין כוח למלחמה נגד ישראל, אלא גם באימוץ רעיון מלחמה התקפי, שללא התנאים שחוללה ההתנתקות לא היה ניתן לממשו.
למרות זאת, ב־18 השנים מההתנתקות ועד ל־7 באוקטובר היו לצה"ל ולישראל הזדמנויות לסכל ולמנוע את התפתחות האיום. אלא שבכל השנים האלה צה"ל וממשלות ישראל העדיפו להסתפק במבצעי הרתעה בלבד מול חמאס. בנסיבות אלה מתגלה קו סיבתי ישיר שמוביל מרגע סיום ההתנתקות ועד לבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו