הסתיים עידן אי-הוודאות: כך פורדו שינה את המשחק מול איראן

הבוקר (ראשון) התפוגג סוף סוף ערפל אי-הוודאות, שעטף במשך שבועות את החזית הדיפלומטית והצבאית בין וושינגטון לטהרן. את מקומם של הספקות בכל הקשור לנכותה ויכולתה של מעצמת העל האמריקנית למלא את יעודה כמגדלור, הניצב על ראש הגבעה ומפיץ מחומו ואורו השראה ועידוד לסביבה הבינלאומית, שרבים, מנידבכיה משווים מזה זמן רב לכך שתעורר מקיבעונה ותנהיג את העולם כולו ברוח ערכיה ומורשתה במאבקה בציר הרשע והאופל.

לגבי המתקן בפורדו שהופצץ ונפגע קשות, והכרעה זו משקפת את אמונתו של הנשיא, שהיתרונות הטמונים במהלך עלו על הסיכונים שנלוו אליו (כגון פגיעה בכוחות האמריקנים המוצבים בעיראק על-ידי המיליציות השיעיות הנאמנות לאיראן או על ידי טהרן באופן ישיר, או חסימת נתיבי שייט החיוניים לסחר העולמי על ידי איראן או עושי דברם החות’ים - מהלכים העלולים לזעזע את השווקים ולערער את היציבות הכלכלית והפיננסית במשק האמריקני).

על רקע מכלול זה של סכנות וסיכונים לא מבוטלים, נשאלת השאלה מה בכל זאת הכריע את הכף, בחשיבתו של הנשיא, והוביל אותו לאשר את תוכנית התקיפה בפורדו?

במבט ראשון נראה, שהיו אלה שלושה גורמים מרכזיים, שהאפילו בתודעתו על כל שיקול נגדי, שהזהיר מפני חציית הסף והסתבכות אפשרית בעימות ממושך, יקר ושוחק. הראשון והמרכזי מביניהם היה מעוגן ביכולתו להטמיע במחשבתו ולשווק את הפעולה הצבאית כאילו הייתה חלק אינטגרלי מתפיסת עולמו המקורית. זאת, למרות שכזכור הוא הגדיר עד לא מכבר את עצמו כמנהיג, שייעודו הוא להשכין שלום בין אויבים ולהביא לעולם את בשורת ההתפייסות והיציבות, ולא להוביל את כוחותיו לשדות קרב חדשים ומאתגרים.

הדרך שגיבש הנשיא ה-47 כדי ליישב סתירה זו הייתה דיאלקטית במהותה. למרות שאין ביטחון שהנשיא האמריקני מצוי במשנתם של אבות החשיבה הדיאלקטית הגל ומרקס, חשיבתו האלסטית והפרגמטית ברמה הטקטית אפשרה לו למצוא את הסינתזה בין הדימוי הראשוני, שאותו ניסה לטפח, כדיפלומט על מיומן ואפקטיבי, שיש בכוחו ליישב סכסוכים ממושכים ועמוסי מתח, לבין הפעולה הצבאית באיראן, שהבוקר הורה על ביצועה.

ואמנם, יישובה של סתירה זו הושג באמצעות הטיעון, שמדובר במהלך צבאי, האמור להיות הזרז ההכרחי למימוש חזונו המקורי - חזרה מהירה לשולחן המשא ומתן עם איראן עם סיום הלוחמה, אם גם בתנאי פתיחה משופרים בהרבה מבחינתה של מעצמת העל האמריקנית. במילים אחרות, בעוד שהגנרל הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ’, מי שנחשב לאבי תורת הלחימה המודרנית, הגדיר בתחילת המאה ה-19 את המלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, הציג טראמפ עיבוד משלו לאקסיומה של קלאוזביץ.

בראייתו, המלחמה אמורה להיות קרש הקפיצה הנדרש, לפחות במצב הנוכחי, האמור להוביל את משטר האייתולות היישר למרחב הדיפלומטי. זאת לאחר שנוקשותם וקשיחותם ההתחלתית במהלך המיקוח שקדם למתקפה התבררו כמקח טעות.

לפיכך, לשיטתו של טראמפ, הוא נשאר נאמן להשקפת עולמו המקורית, אך הוסיף לה את שוט הענישה כפתיח עוצמתי למשא ומתן שבפתח. דבר העשוי להוביל להגמשה משמעותית בעמדותיה של איראן, שנחשפה בחולשתה.

הגורם השני, ששיחק תפקיד מפתח בהחלטת התקיפה, נגזר משאיפתו של הנשיא להיצרב בתודעה הלאומית והעולמית כמנהיג אמין, הנאמן למילתו ולמחויבויותיו. לאחר תקופה ארוכה של מה שהצטייר כהתנהלות לא שיטתית ורצופה בזיגזוגים, גם בזיקה למישור האיראני וגם במרחבים אחרים, היה טראמפ נחוש להוכיח קבל עם ועולם שמדובר במנהיג, שאינו מהסס להתמודד חזיתית עם אתגרים וסיכונים, ואף לחצות את הרוביקון כדי להוכיח נחרצות ולעמוד במילתו.

זאת, לאחר שנים של מנהיגות אמריקנית רופסת כמו, למשל, במקרה של איומיו של הנשיא אובמה להתערב צבאית בסוריה בעקבות המתקפה הכימית הרצחנית, שביצעו כוחותיו של הנשיא בשאר אסד על אוכלוסיה אזרחית באוגוסט 2013, שמעולם לא מומשו.

העובדה שטראמפ ניצב מול אופוזיציה פנימית תקיפה מקרב האגף הבדלני שבמפלגתו (בהנהגתו הלעומתית של סגנו ואנס, שיצא חוצץ נגד ההתערבות הצבאית בעיראק), כמו גם מקרב יריביו הדמוקרטים וחלקים נרחבים בדעת הקהל בארה"ב ובאירופה (שלא לדבר על המנהיגות האירופית, שהסתייגה עמוקות מן המהלך), מדגישה עוד יותר את מידת נחישותו ודבקותו במטרה של הנשיא, שהפגין כושר מנהיגות מרשים ויכולת קבלת החלטות גורליות תוך נטילת סיכונים מבוקרים.

זאת, בניגוד קוטבי לכמה מקודמיו במשרד הסגלגל, ששוב ושוב הקרינו לאומה האמריקנית ולסביבה הבינלאומית דימוי של חולשה ופייסנות. בכך הפכו את מעצמת -העל האמריקנית לגוליבר הענק, אמנם, אך הלכוד ברשת שלמה של אילוצים, מגבלות וריסונים, שהפכו אותו לנמר של נייר, שאין בכוחו להוציא אל הפועל אפילו מקצת מיכולותיו. טראמפ עצר, אפוא, באיבחה אחת, מגמת דעיכה זו והשיב להגמון האמריקני את כבודו האבוד ואת מעמדו שנשחק.

לביטוי זה של מנהיגות חזקה ונמרצת, המצטיירת גם כמתוחכמת (שכן, חלק מהתבטאויותיו האחרונות והעמומות של הבית הלבן בזיקה לאפשרות התקיפה מתבררות היום כחלק מתרגיל הונאה והרדמה של היריב האיראני ולא כהתנהלות מהוססת), יש, כמובן, השלכות מעבר לחזית האיראנית.

שכן, הן העולם הערבי (ובכלל זה שותפיו האסטרטגיים והעסקיים של טראמפ) עוקב בעניין עצום אחר המתרחש, ויש להניח שהפעולה האחרונה רק תגביר את רצונו של המחנה הסוני לקשור את גורלו ועתידו עם ההגמון האמריקני. אותם דברים אמורים, כמובן, גם לגבי המישור הגלובלי.

הקרמלין של פוטין הסיק את מסקנותיו מהפגנת החולשה של אובמה אל מול המתקפה הכימית שיזם אסד ב-2013, ותגובתו המיידית כמעט הייתה סיפוח חצי האי קרים, בפברואר 2014, שבוצע ללא צל של חשש רוסי מהתערבות צבאית אמריקנית. יש לצפות, אפוא, שגם רוסיה וגם סין יכלכלו כעת את צעדיהן מול הענק האמריקני במשנה זהירות.

לבסוף, אין לנתק את החלטתו של טראמפ לפעול בפורדו מ"הצופן התפעולי" שלו. העובדה שמנהיגה של איראן התנהל לאחרונה לעומתו בצורה פטרונית, אם לא מזלזלת, יצרה בקרבו טינה מעמיקה כלפי מי שאפילו לא התייחס (גם אם הסיבה לכך הייתה טכנית-תקשורתית) לפנייתו האחרונה לקיים איתו סוג של ועידת פסגה בטורקיה במאמץ של הרגע האחרון למנוע את הפעולה הצבאית.

אחרי ככלות הכל, אפילו מנהיגיה הניציים של יפן לא ניתקו את ערוצי התקשורת עם ארה"ב בסבבי המו"מ האחרונים עמה ערב מתקפת "פרל-הרבור" ב-7 בדצמבר, 1941 (הגם שחלק, לפחות, מתקשורת זו נועדה להטעיה ולהונאה). מעבר לכך התקשה הבית הלבן להבין, שגישתו העסקית והעניינית לניהול משא ומתן איננה בעלת תוקף אוניברסלי. שכן, בתרבויות אחרות המיקוח הדיפלומטי הינו בעל אופי מעגלי ומפותל, שאינו משקף חישובי עלות- תועלת מערביים אלא נגזר מערכים קשיחים כגון "כבוד לאומי" או קנאות דתית או לאומנית.

לא נותר אלא להמתין ולראות אם רגע מכונן זה במערכה יביא לשחיקתו, או אפילו למיטוטו, של קודקוד הרשע והטרור האיראני, וישיק בעקבותיו דו- שיח אמריקני- איראני מחודש, שישקף את הנסיבות החדשות, וכך יאפיל על כל שיקול אידיאולוגי מיליטנטי ורדיקלי.

מעבר לכך, יש לקוות שהמפץ הגדול שהתחרש הבוקר יביא בעקבותיו שינוי טקטוני במערכת הבינלאומית כולה, ויסיג לאחור את כוחות הפוּנְדֵּמֶנְטָלִיזְם והקיצוניות האלימה, שהועמדו בפני מציאות חדשה: התגייסות בלתי מתפשרת של העולם החופשי, שבמרכזו מעצת העל האמריקנית ושותפתה הישראלית , שגילו נחישות לבלום את הסכנה בטרם יהיה מאוחר מדי.